לבדי/ביאליק

לבדי/ביאליק

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

השיר שלפנינו מתאר את הרגשות הדו ערכיים של הדובר שמצד אחד משתוקק לצאת מבית המדרש לעזוב את ערכי היהדות ולהיסחף אחר הרעיונות החדשניים של תנועת ההשכלה אך מצד שני קשה לו להתנתק ממסורת ערי היהדות ושורשיו.

בית א'

הדובר מתאר בית זה את ההיסחפות של רבים אחר השירה החדשה שהיא מטאפורה לתנועת ההשכלה שהפיצה רעיונות חדשותיים מיסוד הישיבות והתורה.

תנועת ההשכלה גרמה לתקוות חדשות ולכן נאמר בשיר שכולם נסחפו אחר האור במשמעות של תקווה חדשה ואחר הרוח החדשה שפיעמה בלבבותיהם. הדובר מוצג באמצעות מטאפורת הגוזל המצוי תחת כנפי השכינה (אלוהים). מטאפורה זו באה לציים את תלות הפיזית והרגשית של גוזל מאמו והשכינה היא אחד מכינוי האל וכך הדובר מציג את הניגוד בינו שנשאר תחת כנפי השכינה בבית המדרש ובין רבים שהלכו אחר תנועת ההשכלה.

בית ב'

בית זה מדגיש את תהליך ההידרדרות במצה הפיזי והרגשי של השכינה ולעומת זאת הגוזל הרך- הדובר, גדל מתבגר ולא נזקק פיזית לכנפי השכינה. בית ב' מדגיש את בדידותו של הדובר ע"י חזרה על המילה בדד והשכינה שותפה לרגש בדידות זה. ההידרדרות חלה כשנאמר שכנף ימינה של השכינה שבבית הקודם הגנה על הגוזל וכעת היא שבורה ורועדת על ראשו, מתן ההגנה מוטל ספק. יד ימין בתנ"ך היא החזקה גם לברכה וגם לשבועה ודווקא היא שבורה. הידרדרות זו במצב השכינה יוצרת אמפתיה מצד הדובר לשכינה הוא מבין אותה את מצוקתה למראה גורל היהדות והוא יודע כי החרדה שלה כלפיו היא בעצם חרדה לגורל היהדות שכן הוא מייצג את אחרון המאמינים שעדיין נשארו בבית המדרש ואם הוא יעזוב תבוא סופניות לעולם היהדות. החרדה של השכינה היא על הדבר במילים "על בנה היחידה" יש לנו כאן ארמז מקראי מעקדת יצחק רק שבסיפור העקדה האיל נשלח ע"י האל ונעקד במקום יצחק ובכך יצחק ניצל. החרדה של השכינה היא שהפעם עם עזיבת הדובר את בית המדרש לא יהיה מציל לעולם היהדות.

בית ג'

השכינה מסולקת אל פינת סתר שוממה בתוך בית המדרש והיא מוצלת, מואפלת לא מתבלטת. לפי מדרש רבא נאמר שהמאמינים החוטאים לאל אז השכינה מסתלקת ועולה מעלה וכשהמאמינים הולכים בדרך הישר השכינה יורדת והאצל ממלא אחר רצון האדם. בשיר שלפנינו כשהשכינה מסולקת הנטישה שלה היא נטישה של בית המדרש. במצב כזה כשההידרדרות של השכינה נמשכת הדובר לא נוטש אותה אלא נמצא עמה בצרה. לפי תהילים האל נמצא עם עמו בצרתו וכשאין המצב מטיב עמו רק שבשיר שלפנינו הדברים מתהפכים המאמין מחזק את השכינה ונמצא עמה שקשה לה.

בית ד'

ליבו של הדובר משתוקק לצאת וללכת עם אותם אנשים שעזבו את היהדות והצטרפו אל רעיונות תנועת ההשכלה. החלון והאור הן מטאפורות לתנועת ההשכלה. הדובר טוען כי בעת המקום תחת ענפה של השכינה צר לו, אין לו מקום וזאת עדות לכך שהוא גדל פיזית בניגוד לבית הראשון שם הוא גוזל הזקוק להגנת השכינה. קיים ניגוד בין ההתעצמות הפיזית של הדובר לעומת ההידרדרות במצב השכינה שכאן נאמר שהשכינה מניחה את ראשה על כתפו של הדובר ומתחילה לדמוע כחלק מאקט של התנהגות מאופקת. הדובר לעומת זאת גדל פיזית והעדות לכך במילים "דף גמרת"- תלמיד בוגר.

בבית זה קיים ארמז מתוך מסכת אבות ששם מסופר על 10 ניסים שנעשו לעם ואחד מהניסים נעשה בבית המדרש בקרב המתפללים שנדחקו רבבות, רבבות והציפייה הייתה שלא יהיה מקום אך השכינה, רוחה נחה בקרב המתפללים ורווח להם. פירוש זה הוא בניגוד לנאמר בשיר שלדובר צר והשכינה לא מסייעת.

בית ה'

בבית זה אנו מוצאים הידרדרות נוספת במצב השכינה שכן היא בוכה אם כי בחרש ומתרפקת על הדובר בניגוד למצב שהסתמן בבית א' שהוא תחת כנפה והיא מגוננת עליו בשארית כוחותיה למרות כנפה השבורה בניסיון להשאיר אותו בעולם המדרש שלא יעזוב לאור תנועת ההשכלה. בסיום הבית השכינה טוענת בדיבור ישיר כי כולם עזבו את היהדות לטובת תנועת ההשכלה והיא נותרה בודדה.

בית ו'

ההידרדרות הסופית במצב השכינה בא לידי ביטוי בבכי החרישי והדמעה הרותחת. הדמעה מראה על כאב וצער השכינה צר לה על עזיבת היהודים את עולם היהודים. מטמוניה (חלק שמייצג את השלב). הידרדרותה היא מטמוניה של עולם היהדות שמתפוגג והחרדה של השכינה שאחרון המאמינים יעזוב היא חרדה שהדובר שוצף לה ומבין. "וכעין סיום של כינה עתיקה מאוד, וכעין תפילה בקשה וחרדה כאחת" אנו נרמזים אל מגילת איכה שם ניתן למצוא כינות על חורבן בית המקדש אל החורבן שיבוא על בית המדרש בשיר זה אם אחרון המאמינים יעזוב את בית המדרש ולכן נאמר "סיום של כינה עתיקה". מצד שני הסיום של כינה במגילת איכה קוראת השכינה למתפללים לשוב ולאחוז בעולם היהדות ולא להיפרד ממנה. לפי פירוש זה השכינה בשיר קוראת לאלה שעזבו אל תנועת ההשכלה לשוב ליהדות.