יום רביעי, 9 ביוני 2010

מקום של אש / זלדה

מקום של אש / זלדה

הנושא המרכזי

השיר נכתב לאחר מלחמת ששת הימים והמשוררת זלדה מתייחסת בו למחיר הניצחון ולחרדה על גורל העיר ותושביה (ירושלים שוחררה לאחר 20 שנות כיבוש ירדני).

משמעות הכותרת – מקום של אש

# מקום

1. שמו של הקב"ה.

2. אתר.

# אש

א. משמעות מרכזית: אש. מלחמה, סכנה, מוות.

ב. חום. עוצמה פנימית.

ג. משמעות משנית. קדושה, אש התמיד על המזבח.

- הכותרת מאפיינת את שירתה של זלדה כשירה מורכבת מגלוי ומסתורין, קודש וחול, חיים ומוות, חלום וממשות. הכותרת מלמדת גם על מורכבותה של ירושלים עבר והווה, ראיה כפולה.

תוכן השיר

בשיר שלפנינו המשוררת מבטאת חרדה מפני הסכנות המתרגשות לבוא על ירושלים. יש כאן נימה של נבואה.

ירושלים נתפסת כמקום של אש, המילה מקום היא המילה הדומיננטית. אין ציון שם של עיר. אין ציון מוגדר של מקום. ההתייחסות כאן היא לאופייה של ירושלים כמקום מעורר חרדה.

"אוויר הרים חי, אהוב נושב" – קונוטציה לשירה של נעמי שמר: "אוויר הרים צלול כיין." שיר שנכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים ומטרתו הייתה להביע את התרוממות הרוח שפשתה בעם מיד לאחר המלחמה עקב הניצחון בה.

התרוממות רוח זו נעדרת מן השיר שלפנינו. יש כאן ניגוד בין אווירת השיר של זלדה לשיר של נעמי שמר מעצם אופיו של השיר – הבעת חרדה על גורל העיר. המשוררת פונה אל האוויר ומבקשת ממנו לבוא אל בורא עולם ולבקש ממנו רחמים על העיר ועל תושביה.

מדוע האוויר דווקא?

כי המשמעות שהמשוררת נותנת לאוויר היא חיות – "אוויר הרים חי" – משהו המייצג חיים ומהווה קשר לאל שאינו מוגבל, אל הכל יכול.

תכונות האוויר: חי, אהוב, נושב.

המשוררת כאמור פונה אל האוויר ומבקשת שיבקש (האנשה) רחמים מן העליון על הכל. על העיר ירושלים ותושביה כי המקום (ירושלים) הפך למקום של אש – מלחמה.

בכי וטירוף – מחיר תוצאות המלחמה.

אבל לא רק זלדה מבקשת רחמים, אלא גם חתן וכלה. אלמנט המלמד על התחלה חדשה, על אופטימיות ותקווה. הם חוששים מן הקורה סביבם ומבקשים רחמים מן האל "שלא יתפורר האופק" – על דרך השלילה.

מובן מטפורי – שלא יתפוררו יסודות הקיום והתקווה של העיר. הם אינם מבקשים על עצמם אלא על הקורה סביבם.

חתן וכלה – פסגת האושר ובכל זאת מתייחסים לסובב אותם. התגובות למלחמה ולחרדה ממנה נעשות בצורה הדרגתית: מלמעלה למטה.

1. אוויר.

2. בני אדם – חתן וכלה.

3. כלבים וחתולים – הם קולטים את המתרחש מסביבם ונבהלים (האנשה).

4. צמחים ושורשים.

5. החייל.

מי אינו מושפע מתוצאות המלחמה? – הצמחים הלא נדלחים (עכורים), הצמחים העסיסיים.

ישנה כאן הסטה – רק הצמחים ממשיכים בשלהם, גדלים, פורחים, אדישים בשיא יופיים, אדישים למתרחש.

**** הצמחים – תגובתם שונה וחריגה. הם לעומת בני האדם ובעלי החיים ממשיכים להתקיים בשלווה ובנחת כאילו דבר לא קרה כי האיום להיפגע לא חל עליהם. הם אינם בסכנה אפשרית.

"רק בפרחים המתיקות לא נסוגה" – "כי הצמחים עם רחק מאיתנו" – שונים מטבעם – למרות אווירת המוות מסביב.

"חוץ מעץ הזית" (צמחים)

שהם עצובים וחכמים כ(כ` הדימוי) אנשים.

עץ הזית יוצא דון משאר הצמחים. להם מעמד מיוחד מעצם היותם דומים לבני-האדם. "הם עצובים וחכמים כאנשים".

בדומה לבני האדם גם הם חרדים לגורל העיר ירושלים. ומתוצאות ההתקפה עליה וכן מן הניסיון לערער את הקשר של העם היהודי לעיר הקודש ע"י המלחמה.

עץ הזית מזוהה עם העם היהודי. ענפי הזית – סמלה של מדינת ישראל (היונה בסיפור תיבת נוח חוזרת עם עלה של זית בפיה).

מהו הגורם לחרדה? – מהו הגורם לאיום?

1. וכאשר מלך זר ואויב מכפיש שייכותנו לעיר שנביא אוהב תלה על צווארה ספירים ונופך וכדכד

- - - ארמז לנאמר במגילת אסתר "איש צר ואויב" . אויב זה פוגע ורומס ומכפיש את שייכותנו לעיר. זוהי עירו של הנביא ישעיהו (נ"ד, יא-יב).

המלך הצר והאויב הוא זה שיוצר את הסכנה הקיימת והפחד בקרב הדמויות המתוארות בשיר: דוברת, בני אדם, בע"ח.

2. וכאשר מלך זר ואויב מכפיש אהבתנו הנוראה לעיר דוד.

המשוררת מזכירה בשיר קשרים שונים הקושרים את העם לירושלים המהווים תשובה לאיום והם:

א. שייכותנו לעיר ירושלים "מכפיש שייכותנו לעיר".

ב. קשר מקראי – "נביא אוהב" על בסיס הארמז המקראי: "שנביא אוהב תלה על צאורה / ספירים נופך וכדכד". בישעיה נאמר: עניה סוערה לא נוחמה.. ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד."

ג. קשר היסטורי – "עיר דוד" – מכפיש אהבתנו הנוראה לעיר דוד.

ד. קשר רגשי – "אהבתנו הנוראה" – רמז למחיר הדם שמוזכר בסוף השיר " איך לוחש דמו / של החייל הקטן / בתוך העפר".

הקשר הרגשי הנ"ל לירושלים נובע מן הדם הרב שנשפך על אדמתה והוא גם קשר הדם שלנו לירושלים שהוא החזק ביותר מכל הקשרים המוזכרים בשיר, בגלל דמו של החייל הנמצא בתוך עפרה של ירושלים.

"שומעים השורשים

של עץ הזית איך לוחש דמו

של החייל הקטן

בתוך העפר"

השורשים הטמונים באדמה קרובים לדם הנספג באדמה וקרובים לגופו של החייל הקבור בה "הם אלה השומעים את החייל כאילו אומר: "העיר רובצת על חיי" – כאותו משפט ידוע: "במותם ציוו לנו את החיים".

בזכות המחיר ששילמתי ושלמו אחרים כמוני ממשיכה העיר להתקיים.

הרגשות בשיר מועברים דרך גורמים שונים: חתן וכלה, בע"ח, ורק בסוף יש הזדהות ישירה עם החייל ששילם בחייו את מחיר קיומה של העיר "העיר רובצת על חיי".

****מותו של החייל המהווה גורם מייצג לחיילים בכלל שנפלו בקרב על ירושלים מהווים את הסיבה לחרדה על ירושלים, על המחיר שגובה עיר זו בשמירה על קיומה.

אמצעים אומנותיים

1. שירה מודרנית

השיר כתוב במבנה של שירה מודרנית: אורך שורות אינו שווה, העדר חריזה, ריבוי פסיחות-גלישות.

2. מטאפורות:

אוויר הרים חי,

מקום של אש,

רחמי שמיים,

פסיעה מן התהום,

העיר רובצת על חיי.

3. האנשה:

מתן תכונות אנושיות לעצמים הלקוחים מן החי, הדומם והצומח.

האוויר מבקש רחמים,

שומעים השורשים,

לוחש דמו,

בערי נבהלים.

4. דימוי

האנשים ועצי הזית דומים בכך ששניהם עצובים וחכמים.

כאנשים

נרעדות כמו לבי – צמרות הכסף.

5. אנפורות

שתי מילים ויותר המופיעות בראשי טורים.

א.

-מקום של אש.

-מקום של בכי.

-מקום של טירוף.

- האנפורה מדגישה את אופייה של ירושלים כמקום מעורר חרדה.

ב.

-פסיעה מן התהום.

-פסיעה מן המוות.

- מצבה של ירושלים כמקום העומד בפני הרס, חרדה קיומית.

ג.

-וכאשר מלך זר

-ואשר מלך זר

- חזרה המדגישה את הסיבות למצבה של ירושלים. איומו של המלך הזר על ירושלים.

6. הדרגתיות

החרדה הקיומית נמצאת בכל מקום. מהגבוה – אוויר, שמיים, ועד הנמוך – עפר, שורשים.

7. שיבוצים וארמזים:

-אוויר הרים חי – מזכיר שיבוץ משירת ריה"ל: "חי נשמות אוויר ארצך" לקוח מציון הלא תשאלי.

-מלך זר ואויב – לקוח ממגילת אסתר "איש צר ואויב".

-ספירים, נופך וכדכד לקוח מנבואת ישעיהו פרק נ"ד, "ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד שמשותייך" – נבואת גאולה.

לסיכום,

הפנייה לבקשת רחמים מן האוויר החי אהוב ונושם נעשית מן הטעם הבא: כולם בחרדה, החתן וכלה, בעלי-החיים (כלבים וחתולים) עץ הזית.

מדוע הם בחרדה? כי מלך זר ואויב מאיים על הקשר ההיסטורי היהודי בין העיר ירושלים לבין העם היהודי. מנסה לערער את אהבתנו לעיר ירושלים. המקום הפך למקום של אש, בכי וטירוף – מקום מאיים.

חשוב לנו להמשיך ולגור בעיר ירושלים ללא גורם מאיים כי שורשנו נטועים בה עמוק כי עיר זו מחוברת אלינו בקשרים משמעותיים מן העבר:

קשר מקראי – עיר הנביאים.

קשר היסטורי – עירו של דוד המלך.

ויותר מכל, היא עירו של החייל ההרוג מן המלחמה שאת סודו מגלים לנו שורשי עץ הזית. השורה: "העיר רובצת על חיי" – היא שורה מרכזית בשיר, והיא כעין צוואה לדורות הבאים.

"במותו ציווה לנו את החיים."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה