אנטיגונה / סופוקלס - ניתוח מפורט

אנטיגונה

טרגדיה יוונית:

הטרגדיה היוונית היא סוג של מחזה, שהתחילה להתפתח במאה ה- 5 לפנה"ס, ומקורה ביוון העתיקה.

עלילת הטרגדיה היא עלילה של נפילה, מעבר מהצלחה לכישלון. סופרה תמיד באסון גדול (קטסטרופה).

בשפת הדיבור של היום, אנו מייחסים את המושג "טרגדיה" לשרשרת של אירועים מחרידים המסתיימים ברע, אך המושג הספרותי מורכב יותר: לא כל מחזה המסתיים באסון גדול הוא טרגדיה.

מימזיס- הטרגדיה מנסה לחקות את המציאות וליצור אשליה של מציאות לצופה. חיקוי המציאות מתחזק דרך שמירת שלושת האחדויות של אריסטו (אחדות המקום, העלילה והזמן).

קתרזיס- זיכוך רגשות- הצופים מזדהים עם הגיבורים, הטרגדיה מעוררת בהם רגשות של רחמים, עצב, שמחה וכו'.

הגיבור בטרגדיה היוונית:

בד"כ ממעמד גבוה (אצולה, מלוכה וכו'), והוא יהיה נעלה בתכונותיו (למשל: אנטיגונה לא מפחדת מהמוות).

בד"כ, בסיום המחזה הגיבור מת כתוצאה מאופיו ו/או מעשיו. כלומר, הגיבור יכול היה להינצל מסופו הטרגי אם היה משנה את תכונותיו או מעשיו.

מבנה המחזה היווני:

המחזה היווני בנוי בצורה הבאה:

פרולוג (=לפני דיבור)- זוהי תמונת הפתיחה, אקספוזיציה של המחזה, מוצג רקע כללי ומכירים את הדמויות

פרודוס- שיר פתיחה- שיר ראשון של המקהלה, הצגת הרקע שקדם למחזה

זוגות של תמונה (אפיסודיון) + אודה (סטיסמון) - עד 5 זוגות- כל תמונה היא סצינה/מערכה, ומלווה אחריה באודה, שהיא שירה של המקהלה, שקשורה למה שהתרחש בתמונה שקדמה לה.

פיין- שיר סיום של המקהלה, בד"כ שיר שמח

אכסודוס- הקטע המסיים את הטרגדיה, כולל שיר יציאה של המקהלה מהבמה.

יסודות הטרגדיה היוונית לפי דורותיה קרוק:

המעשה המביש- מעשה או סידרת מעשים, הגורמים לחיזיון הסבל במחזה (הסוף הטרגי). במעשה זה מופרת מערכת מוסכמות, והוא נובע מפגם כלשהו בגיבור.

הסבל- נובע מהמעשה המביש. הסבל של הגיבור הטראגי הוא הסבל הכי גדול וגרוע שיכול להיות, זהו לא סבל רכושני (של כסף, חפצים וכו'). הגיבור חייב להיות מודע לכך שהוא סובל, ולדעת מדוע- מהם הגורמים לכך, ומהם השלבים של סבלו.

הידיעה- נובעת מהסבל הטראגי, חשוב שהקהל יסיק את המסקנות על טבע האדום, על גורלו של האדם או על הערכים באולם. יש פראדוקס (סתירה), כאשר הגורל יכול להשתנות לפי אופי האדם, אך מצד שני כאשר האדם מבין זאת, זה כבר מאוחר מדי והגורלו כבר נקבע (כלומר שינוי באופיו לא יצילו מגורלו). הגורל נקבע ע"י האלים, עוד לפני שהאדם נולד, ואילו האופי הוא לפי בחירתו, אמונתו ודרכו של האדם, הוא נקבע עפ"י התנהגותו.

האישור מחדש- מחזה תמיד יפתח בהפרה של חוקים, כאשר בסיום המחזה מערכת החוקים שהופרה שבה לשלוט בעולם המחזה. הסדר שב על כנו, והקהל נרגע, לאחר שנכח לדעת שבסופו של דבר הדברים מסתדרים- האדם אמנם חלש, אך מסוגל להשיב את הסדר בעולם. מושג זה קשור למושג קטרזיס (זיכוך רגשות).

תפקידי המקהלה:

נוקטת עמדה ע"י הצגת דעת העם, ולכן היא לא תמיד ניטראלית

משמשת כרמז מטרים (= מקדים) לקהל בשיריה, שמשמשים גם להרפיית האפקט של הפעולה הדרמטית ובמקביל יוצרים מתח להמשך העלילה

מאפשרת לקהל להבין וממחישה לו מעברי זמן ומקום בעלילה

מתרגמת את הרעיונות העיקריים במחזה לקהל

מקשרת בין המערכות השונות ונותנת לשחקי המחזה לנוח בין תמונה אחת לשניה

יצירת אפקט מוזיקלי ופיוטי- היסוד הפולחני שבטרגדיה (אלים, קרבות וכו').

עוזרת לקהל לזהות גיבורים, ע"י הצגתם.

מציגה את הרקע החברתי של הפעולה הדרמטית.

מטיפה מוסר על יחסי האדם וחברו, אדם מול עצמו, אדם מול מדינתו, גורל ואלים וכו'. בד"כ, המקהלה מביעה את דעתו של המחבר.

המקהלה מבטאת את הידיעה כתוצאה מהסבל.

למקהלה יש תפקיד דידקטי (חינוכי), והיא באה לחנך את הקהל.

מבוא- העלילה שקדמה לאנטיגונה:

במחזה/מחזות שקדמו לאנטיגונה, מסופר אודות המלך ליוס ואישתו, המלכה יוקסטה. בנם של המלך והמלכה, אדיפוס, נלקח ע"י רועה עיוור לעיר קורטינו, לפי בקשת הוריו, כדי שלא יגשים את נבואת האורוקול (מגיד עתידות / נביא, שגר במקדש בעיר דלפי), לפיה הוא יהרוג את אביו וינשא לאימו.

כאשר אדיפוס מתבגר, הוא בורח והורג בטעות את אביו האמיתי, שלמעשה לא הכיר אותו, בתיגרה בכרכרה, מבלי שידע שזהו אביו הביולוגי למעשה. לאחר שהרג את הספינקס (ציפור ששואלת חידות והורגת את מי שלא יודע לענות, אך מתה כאשר עונים לה תשובה נכונה), הוא מציל את עיר מולדתו וכאות תודה אנשי העיר מכתירים אותו למלך, וכתוצאה מכך הנבואה מתגשמת והוא מתחתן עם אימו.

לאחר זמן מה, כאשר אדיפוס והמלכה מגלים שהם למעשה בן ואמא, יוקסטה מתאבדת ואדיפוס מנקר את עיניו וגולה לארץ אחרת.

בניהם של יוקסטה ואדיפוס, פולינקס ואטוקלס, מולכים על הממלכה, כל אחד בתורו, אבל אטוקלס לא מוכן לוותר לאחיו (לתת לו את השלטון). כתוצאה מכך, פולינקס בורח לארץ ארגוס, מתחבר עם בת המלך, מקים צבא ומתקיף את תבי, שעליה שולט אחיו. בסופו של דבר, שני האחים מתים.

בזמן הזה, היימון, שהוא בנם של אורדיקה וקריאון (אחיה של יוקסטה המלכה), מתארס עם אנטיגונה, שהיא ביתם של יוקסטה ואדיפוס. איסמנה היא אחותה של אנטיגונה.

תקציר העלילה:

הפרולוג-

הפרולוג הוא האקספוזיציה (הצגת הדמויות) של המחזה, הוא מציג את הרקע להתרחשות ואת הבעיה המרכזית של המחזה- הקונפליקט בין חוק המלך לחוק האלים.

שיחת האחיות (אנטיגונה ואיסמנה) מאפשרת לקורא (/צופה) להכיר את שתי הדמויות, את אופיין ואת תכונותיהן.

הבעיה המרכזית במחזה נעוצה, למעשה, בצו שהוציא המלך קריאון, האוסר את קבורתו של פולינקס, האח הבוגד. אנטיגונה נסערת מהרעיון שאחיה לא יזכה לקבורה הולמת, ועקב כך היא מתקוממת נגד צו המלך ומחליטה להפר אותו ע"י קבורת אחיה.

כבר בפרולוג, מתגלה הקונפליקט בין חוק המלך לבין חוק האלים וחשיבות המשפחה: חוק המלך היה חשוב בחברה היוונית, כדי ליצור חברה מתוקנת ולשמור על הסדר החברתי, והאזרחים היוונים התייחסו לחוק המלך ביראת כבוד. לעומת חוק המלך, ערך הנאמנות ושמירת כבוד המשפחה היה חשוב עוד יותר מהאחדות הלאומית, ולכן כל פרט בחברה היה צריך לבחור לאיזה עיקרון הוא מעדיף לציית- לעקרון חוק המלך או המשפחה.

אופי הדמויות במחזה- לפי הפרולוג:

אנטיגונה:

אמיצה, עקשנית, נאמנה, מוסרית, פועלת לפי המצפון, מאמינה בעצמה וביכולתה, עיקבית בדבריה ובמעשיה, לא אכפת לה מתוצאות מעשיה, חכמה, דעתנית, בעלת כבוד עצמי וכבוד למת, מאמינה שהחיים שלאחר המוות נצחיים, טוענת שאחיה (פולינקס) יחזיר לה אהבה בעולם הבא, מייצגת את חוק האלים, מאמינה בגורל, אינדיבידואליסטית, מייצגת את הרגש. איסמנה:

יש לה 3 נימוקים לאי הצטרפותה למעשה של אחותה, אנטיגונה, והתחמקותה ממתן עזרה:

פחד ממוות- היא מפחד מנקמת המלך

היא טוענת שהיא אשה, ולכן אין לה מספיק כוח פיזי ונפשי כדי לעמוד במלחמה נגד גברים

העבר המשפחתי- היא טוענת שעבר זה הוא טראגי מאוד, המשפחה כבר סבלה אבדות רבות ממילא, ולכן אין טעם לגרום לצרות נוספות.

היא פוחדת מתגובת הכלל, מבוז על הפרת חוק המלך, חסרת אומץ, מייצגת את ההגיון, אינה נאמנה למשפחתה. למרות חוסר האומץ שלה, היא מאמינה שאנטיגונה פועלת נכון.

הפרודוס-

בפרודוס (שיר פתיחה של המקהלה), המקהלה נכנסת בשירה ובריקוד לבמה ונושאת את דבריה. מקובל היה שאנשי המקהלה הם זקני העם, שהביעו את דעתם על המתרחש במחזה.

בשיר הפתיחה של אנטיגונה, מתוארים קורות העיר ותולדות המלחמה. מצב רוח של המקהלה מרומם, היא מברכת את קרן השמש הראשונה שהאירה את הניצחון ואת שיחרורה של העיר תבי. המקהלה גם מתארת את הקרב בו פולינקס אסף את צבא העיר שאליה ברח, ארגוס, ויצא כדי להחריב את תבי. הוא נכשל בקרב זה מכיוון שהוא בז לרצון האלים, ולכן האל זאוס, שלא רצה בכשלונה של העיר, הביא לה את הישועה.

תפקידי המקהלה בפרודוס:

הצגת רקע העלילה

הצגת נקודה דתית (במקרה זה, האמונה באל זאוס)

קישור בין האירועים השונים ולבשר על הגעתה של דמות לבמה

להשהות את רצף האירועים, כדי לאפשר לקורא/צופה לעכל את המידע שניתן לו עד כה

להעביר מסר לקהל, ולחדד את ציפיותיו לגבי ההמשך

תמונה 1- קריאון מציג את גישתו לניהול המדינה-

בתמונה זו, קריאון, השליט החדש של העיר תבי, נואם בפני זקני העם, שמייצגים את העם. הוא יודע שאם זקני העם יהיו לצידו, כל העם יתמוך בו. בפתיחת נאומו, קריאון מכריז שכס השלטון עבר אליו ביושר, על סמך קירבה משפחתית. הוא מבטיח שטובת העיר עומדת לנגד עיניו, וכשליט טוב הוא ישמע לעצתם של זקני העם.

(למרות זאת, בהמשך המחזה יתברר כי קריאון אינו נאמן להבטחותיו ואינו שומע בעצת אחרים).

בהמשך הנאום, הוא מצהיר שביטחון העיר חשוב לו יותר מכל דבר, והוא מציג את ההגיון העומד מאחורי הצו שהוציא- ומבטיח שמי שימרה את פיו יענש, ואילו מי שיפעל לטובת העם יזכה לחסדו. המקהלה אינה מביעה את דעתה באופן נחרץ, אלא מנסה לשמור על עמדה ניטראלית, ואומרת שרק אדם טיפש יעבור על חוק השליט. לפתע, מופיע אחד משומרי הגופה של פולינקס, ומודיע שמישהו קבר אותה בטקס סימלי. מהר מאוד, קריאון מתגלה כשליט אנטי-דמוקרטי, קצר רוח ועצבני. השומר מדגיש את העבודה שלא הוא עשה את המעשה (השומר קודם כל דואג לעצמו), והמקהלה רומזת שאולי יד האלים היתה במעשה, ובכך מגלה את עמדתה האמיתית, לפיה צו המלך אינו תואם לרצון האלים.

אודה 1-

תוכנה של האודה הראשונה הוא שירת הלל לגדולת האדם, ויש בה רמז לחטא ההיבריס (חטא הגאווה), שעלול לגרום לכשלון האדם, שמתיימר לדעת מהו צדק אך למעשה הוא בז לו.

באודה זאת, המקהלה מספרת כיצד במשך שנות קיומו, הצליח האדם להתגבר על איתני הטבע, אך מצד שני- למרות גדולתו, כוחותיו מוגבלים ע"י המוות, הגורל (חוקי האלים) וחוקי הטבע. מצד אחד, האדם צריך לשמור על חוקי האדם (במקרה זה, חוקי המלך- קריאון), שהוא בעצמו המציא ויצר, אך מצד שני עליו לשמור על חוקי האלים. לעיתים, מה שמתאים לחוקי האלים אינו מתאים לחוקי האדם, או להפך. זהו רמז לבעיותיה של אנטיגונה, המעדיפה את חוקי האלים על חוקי האדם (של קריאון), ומביאה על עצמה צרה בדרך זו.

הגדרה-חטא ההיבריס:

פירוש המושג "היבריס" הוא התנשאות, התגרות באלים, גאווה יתרה. במחזה "אנטיגונה" יש 2 דמויות שחטאו בחטא זה, והן:

קריאון המלך, אשר בטוח בצידקתו ובכך שהצו שהוציא מקובל על רצון האלים, וחטאו הוא בכך שמי שיפר את הצו מורד בו בגלל בצע כסף.

אנטיגונה , שבטוחה גם היא שהמעשה שלה הוא הנכון, היא בטוחה שזהו רצון האלים ושמובטחים לה חיי נצח בעולם הבא אם תיאבק על כבוד המת, אך חטאה הוא בכך שהיא מעדיפה את המוות על פני החיים, כי בעצם מעשיה היא קובעת את גורלה למות.

האלים אינם אוהבים שבני האדם חושבים שהם יכולים לפרשם ולפעול במקומם.

תמונה 2- הקונפליקט הראשי בין אנטיגונה וחוק האלים לבין קריאון וחוק המלך-

במערכה השניה מוצג הקונפליקט המרכזי של המחזה במלוא עוצמתו.

המעשה של אנטיגונה, קבירת גופתו של האח הבוגד פולינקס, נחשף, וכתוצאה מכך יש ויכוח מילולי בינה לבין קריאון. המקהלה, השומר ("זקיף") ואיסמנה תומכים במעשה של אנטיגונה בצורה ישירה או במרומז, ומכך ניתן ללמוד שצו המלך אינו לשביעות רצונם של תושבי העיר תבי.

אנטיגונה היא אינה אישה רגילה, שכן היא ביתו של אדיפוס (מלך תבי לשעבר) וארוסתו של היימון (בנו של המלך קריאון), ולכן היא עתידה להיות מלכת העיר בבוא היום. בפני קריאון עומדת דילמה קשה, של שלמות המשפחה מול שלמות השלטון: אם הוא יוותר לאנטיגונה, הוא יראה בפני העם כאדם שפוטר את מקורביו (עושה להם פרוטקציה), אך אם הוא לא יוותר לה- עליו לחרוץ את דינה למוות, כפי שהבטיח בצו המלך. קריאון חושש שיאבד את מעמדו בקרב בני עמו, ולכן אינו מוכן לשמוע, לא לאנטיגונה ולא לרחשי לב העם, הנרמזים בדברי המקהלה (תפקיד המקהלה הוא לכוון את הדמויות לפעול למען הצדק ולפי המוסר) שמנסה לרכך את ליבו של קריאון, וגם לא לדברי השומר. לכן, בסופו של דבר גורלה של אנטיגונה נחרץ במערכה זו למוות.

תפקידי השומר:

שומר על אחדות המקום (מספר בבמה על אירועים שקרו מחוץ לה).

מסייע בחשיפת דמותו האמיתית של קריאון.

מספר משל, על ציפור המגנה על גוזליה, כאשר כוונתו היא לאנטיגונה, והוא מציג למעשה את הדעה של פשוטי העם, דעה דתית וגישה אנושית כלפי המעשה של אנטיגונה.

אנטיגונה מול קריאון:

שתי הדמויות הן עקשניות ומייצגות דעות מנוגדות לחלוטין.

קריאון שואל את אנטיגונה האם היא מודה שהיא עשתה את המעשה, האם היא ידעה שהיא עוברת על החוק וכיצד היא מצדיקה את מעשיה. אנטיגונה טוענת כי צו האלים קודם לצו המלך, מכיוון שהאלים נצחיים ואילו צו המלך משמעותי, אולי, רק בעולם הזה ; בנוסף, לדעתה, המוות מצפה לכל אדם בסוף דרכו ולכן גם אם תמות טרם זמנה, היא תראה בכך יתרון מכיוון שתעזוב את מלכות הרשע. היא טוענת שחייבים לכבד את המת, ולבני האדם אין זכות להחליט את מי לקבור ואת מי לא, כי רק האלים יכולים להחליט בדינם של המתים. הויכוח בין אנטיגונה לבין קריאון עובר למישור האישי, כאשר אנטיגונה טוענת כי היא מייצגת את כל העם, שמפחד מהמלך ולכן לא מביע את דעתו ; היא טוענת שרק טיפש כמו קריאון יכול לחשוב שהיא טיפשה- היא מזלזלת ומתחצפת למלך ; היא טוענת כי היא נוצרה די לאהוב ולא כדי לשנוא.

איסמנה וקריאון:

איסמנה מגיעה במהלך העימות בין אנטיגונה לקריאון, ומוכנה להודות במעשה שלא עשתה, מכיוון שלא תוכל לחיות בלי אחותה, אנטיגונה. היא מנסה לשנות את דעתו של קריאון, בכך שהיא פונה לרגש שלו (קרבה משפחתית), אך אינה מצליחה.

המקהלה:

המקהלה נוכחת במשך כל התמונה, וראש המקהלה מציג כל דמות חדשה המגיעה אל הבמה, ומעיר הערות כלליות מבלי להביע דעה (הוא אובייקטיבי). הוא משווה את אנטיגונה לאביה, אדיפוס, ובכך נרמז לקהל שעקשנותה תביא אותה אל סופה המר, כפי שקרה גם לאביה.

אודה 2-

הנושא המרכזי של אודה זו הוא הגורל- כאשר האלים מחליטים לנקום באדם, הנקמה עוברת מדור לדור, והיא מדומה לסופה המסתערת על החוף.

לגורל זה מצטרף חטא ההיבריס ("גבהות לבב")- האל זאוס רם ונישא במרומי הר האולימפוס (מקום משכנם של האלים היוונים), מחליט על גורלו של האדם- מי שיגלה רגשות של גאווה (התגרות באלים, יחשוב שהוא יכול לקבוע את גורלו בעצמו וכו'), יענש כהרף עין. למעשה, יש כאן רמז על הידיעה שגורלה של אנטיגונה קבוע מראש, גם בגלל הקללה הרובצת על בית אביה (אדיפוס) וגם בגלל חטא הגאווה שלה (בטוחה שמעשיה הם רצון האלים).

תמונה 3- העצמת הקונפליקט בין קריאון להיימון-

תמונה זו היא שיא העימות מבחינה אישית של קריאון, והיא מחולקת לשלושה חלקים.

בחלק הראשון של התמונה, קריאון מנמק את חוסר פשרנותו בנושא הצו:

נימוק אישי- אנטיגונה היא היחידה שהעזרה להפר את הצו

הוא לא רוצה להיראות פחדן בפני העם, הוא דוגל באמונה שרק מי שמושל במשפחתו יכול למשול בממלכה

צו השליט הוא "קודש הקודשים"

פריצת החוק בכל דרך שהיא מביאה להרס.

בחלק השני של התמונה, יש הקצנה בעימות בין קריאון לבין היימון (בנו של קריאון וארוסה של אנטיגונה). היימון דואג לאביו המלך ורוצה להצילו מטעות שתעלה לו בחייו, ובנוסף לכך הוא רוצה להציל את אנטיגונה, אהובת ליבו.

נימוקי היימון לשחרור אנטיגונה הם:

דעתו של העם שונה מדעתו של קריאון, העם רואה בצו המלך כעיוות-הדין ורוצה בשחרורה של אנטיגונה

הוא מזהיר את אביו מפני חטא ההיבריס- לדעתו, קריאון צריך להיות גמיש, להקשיב לעם ולדעת להתפשר. הוא מעביר לו מסר זה דרך 2 משלים- משל העץ ומשל יורדי הים.

למרות שהוא צעיר, קריאון עדיין יכול להקשיב לו.

בחלק השלישי של התמונה, הויכוח הופך לקיצוני יותר, כאשר קריאון מכריז כי המדינה היא נחלת המלך, ולכן קולו הוא הקובע- זהו חוק טריטוריאלי ('המדינה היא אני'). קריאון מתגלה כמלך עריץ שאינו מוכן לשמוע התנגדויות או השגות לגבי מעשיו או דבריו, ובולטת מאוד חשיבתו הטוטאליטרית- הוא אינו מוכן לשמוע אפילו לבנו, ורואה את המדינה כנחלתו. קריאון הוא אדם שמתבצר בעמדתו, אינו קשוב לאחרים, עקשן, חסר ביטחון (רק אדם בעל ביטחון רב יהיה פתוח להקשיב לדעות האחרים, השונות ממנו) וקשה-לב.

כאשר קריאון מתעמת עם בנו, הצופים/קוראים מצפים שהתנהגותו ומחשבותיו ישתנו, אך לא כך- קריאון מוביל את עצמו למצב של חוסר-מוצא. הוא מוביל את עצמו לדילמה- להפר את הצו שהוא בעצמו הוציא או לגרום למות בנו, ואכזבתו כפולה: פעם אחת, מבנו- קריאון היה בטוח שהיימון מסכים איתו, אך הוא נוכח לראות שטעה ; פעם שניה, כאשר היימון מבקר את קריאון ביקורת נוקבת על הדרך שבה הוא מתנהג.

אודה 3-

אודה זו עוסקת באהבה, וכיצד האהבה מושלת בבני האדם- אנשים יקריבו הכל למען האהבה, אך לכל אהבה יש מחיר.

תמונה4- אנטיגונה מובלת אל מותה-

בתמונה זו אנטיגונה מובלת אל מותה, והיא מספידה את עצמה. דבריה נאמרים עדיין בארמון המלך, כדי לשמור על אחדות הזמן והמקום. עד עכשיו, אנטיגונה התגלתה כדמות עקשנית וגאוותנית, שמוכנה למות למען ערכים, החשובים לה מחייה. כמעט היה אפשר לומר שהיא אינה אנושית, אך במערכה זו נחשף המימד האנושי שלה.

בהספד, היא מגלה צד אנושי- היא מודעת לסבלה ומרחמת על עצמה. היא משמה את עצמה לבת אלים, שגם סופה היה אכזר- סוף שהסתיים במוות. למעשה, היא חוטאת בחטא ההיבריס במקרה זה, בכך שהיא משווה את עצמה לאלים (בנוסף לכך שהיא בטוחה שמעשיה הם רצון האלים, מבלי להתייעץ איתם).

אודה 4-

מטרת אודה זו היא לנחם את אנטיגונה, ע"י אגדות יווניות מפורסמות מהעבר, ולומר לה שעוד רבים גורלם היה כמוה, אך הם קיבלו עונשים אפילו קשים עוד יותר משלה, מבחינה פיזית:

הנסיעה דנאה- נכלאה ע"י אביה במגדל ברזל כדי שלא תלד בן, שלפי נבואת האלים היה עתיד לרצוח את אביה. לבסוף, אחד האלים הוריד גשם שהפרה אותה (הכניס אותה להריון), והיא ילדה בן שהגשים את הנבואה.

ליקורגוס- הבן של מלך דריאס, שחטא לאל דיוניסוס (אל היין) בכך שלא איפשר לחוגגות להקריב לו קורבנות באחד החגים.

אפשרות נוספת לפרש אודה זו, היא שמטרתה היא להעביר את המסר לפיו אי אפשר לברוח מגורל האלים.

תמונה5- עימות בין קריאון לנביא הזקן-

תמונה זו היא נקודת השיא של המחזה, ויש בה עימות בין טירסיאס לקריאון. טירסיאס הוא נביא עיוור פיזית אך הוא למעשה היחידי שרואה את מצב הדברים, את האמת. הוא זקן, חכם ובעל השפעה רבה על העם. טירסיאס טוען שהאלים דוחים את הקורבנות ושעופות טורפים מסביב למזבחות הם טומאה.

קריאון הוא נציג המדינה, מעליב את טירסיאס ומכנהו זקן. הוא מאשימו בשוחד וחוסר דעה.

לבסוף, לאחר שטירסיאס אומר את נבואת הזעם (קריאון חטא כלפי אנטיגונה ובנוסף לכך ביזה את המת), קריאון נשבר ומשתנה- זוהי נקודת השבירה והמפנה של קריאון, בה הוא מודה לראשונה בחטא הגאווה, לאחר שהבין את טעותו. הוא משנה את החלטותיו לגבי אנטיגונה ופולינקס.

חשיבותה של תמונה זו:

בתמונה זו בא לידי ביטוי שיא העימות בין חוק המלך לבין חוק האלים, בקונפליקט הטרגי שבין קריאון לבין הנביא טירסיאס. קריאון מאמין שאין לקבור את הבוגד, הוא מאמין שהצו שלו הוא בהתאם לרצון האלים ושטירסיאס מקבל שוחד עבור נבואתו. לעומתו, טירסיאס חדור באמונה שיש לקבור את המת כי זהו חוק האלים, הוא מנבא לקריאון נבואת זעם, הוא טוען שהוא מנבא למען העם ושמעשה קריאון ימית שואה עליו, על משפחתו ועל העם.

לפי נבועת הזעם, לבית קריאון תהיה חרפה נצחית, ישנאו אותו בכל רחבי הארץ, יבכו על בנים שירקיבו ויהיו מתים רבים.

כתגובה לנבואה, ולאחר שהנביא כבר עזב את הארמון (הבמה), קריאון חושש לגורלו, בפעם הראשונה מאז הוציא את צו המלך. הוא המום מהנבואה, ומגלה לראשונה רגשות של צער וחרטה, הוא חושש ומכיר בטעותו.

לאחר שהבין כי חטא בחטא ההיבריס, קריאון מגיע למסקנה הסופית, לפיה אין לכבוש את תאוות הלב ואי אפשר לריב עם הגורל. הוא שואל לעצתו של ראש המקהלה- יש כאן אירוניה בשאלה זו מכיוון שהיא נשאלת מאוחר מדי.

תפקידו של טריסיאס:

טריסיאס הוא דמות משנית במחזה, אך יש להופעתו חשיבות רבה על מהלך העלילה. תפקידו הוא להביא את דבר האלים, כי הוא נציג הדת, ולחדד את הקונפליקט הדרמתי בין חוק המלך לחוק האלים. עד כה הוצג חוק האלים מזוית ראייתה של אנטיגונה ואילו עתה מביא אותה נציג הדת.

פיין- שירת המקהלה-

זהו שיר הלל לעיר תבי.

שירת הפיין באה מתוך הנחה שקריאון הבין את טעותו, שהדברים מסתדרים בצורה טובה, וקריאון ישחרר את אנטיגונה ויקבור את פולינקס.

המקהלה מניחה שהסדר שב על כנו והדברים מסתדרים על הצד הטוב, אך שירתה הופכת להיות שירה אירונית-טרגית, מכיוון שהיא עדיין אינה יודעת את הסוף הנורא מכל.

אכסודוס (=יציאה, סיום המחזה)-

(בטרגדיה יוונית, לא מסופר על רצח בצורה ישירה, אלא תמיד ע"י צד שלישי, אדם אחר שבא ומספר על המעשה).

בגלל פחדו הרב מהאלים, קריאון עושה בסדר הפוך ממה שאמרה לו המקהלה- הוא קודם כל קובר את גופת פולינקס ורק אח"כ הולך לשחרר את אנטיגונה- אך זה כבר מאוחר מדי: השליח נכנס לבמה ומודיע על התאבדותה של אנטיגונה, ומותו של היימון בעקבותיה. כתוצאה מכך, גם המלכה מתאבדת - כל אלו עומדים בניגוד לשירת המקהלה בפיין.

קריאון אומר קינה על צער מעשיו ועל מות בני משפחתו, אך הוא אינו מזכיר כלל את אנטיגונה.

ראש המקהלה מסיים את המחזה, באומרו כי מי שירא את האלים הוא חכם, ולכן יהיה לו טוב ; האלים ירימו וישפילו את האדם, והאדם יבין זאת רק בעת זקנתו.

סיכום המחזה:

לקטסטרופה, באנטיגונה בפרט ובטרגדיות יווניות בכלל, יש מספר סיבות:

רצונו של האדם ללכת אחרי רצונו ודעתו בלבד (חטא ההיבריס)- אנטיגונה וקריאון נחושים בצדקתם, כל אחד בשלו.

לפי היוונים, הדרך והראייה הנכונה היא זאת של האלים, ובהתאם לרצונם:

הגורל, כלומר רצון האלים

החמצה, כלומר מעשים לא נכונים או שינויים, הבנת הטעות מאוחר יותר, כאשר זה כבר מאוחר מדי. היתה הזדמנות לשנות את הגורל, אך לא נעשה אף מעשה למען השינוי ('הכל צפוי והרשות נתונה')- קריאון במערכה 5 ובאכסודוס.

ניגודים וקונפליקטים במחזה:

חוק האלים מול חוק המדינה- זוהי גם אירוניה, מכיוון שכל אחד בטוח שהאלים נמצאים איתו אך למעשה האלים לא נמצאים בצידו של אף אחד מהם.

הפרט והמשפחה מול הכלל וטובת המדינה

חוק הרגש מול השכלתנות וההגיון.

כיצד באים לידי ביטוי יסודות הטרגדיה של דורותיה קרוק במחזה?:

המעשה המביש- המעשה של קריאון, אי קבירתו של פולינקס הוא מעשה מביש, כי הוא מפר את חוקי המשפחה, האלים, הדת, דעת העם וכו' (כלומר מפר את המוסכמות) ; המעשה של אנטיגונה- קוברת את המת, מפרה חוקי מדינה

הסבל- אנטיגונה וקריאון. קריאון סובל יותר, מכיוון שאנטיגונה אינה מגיעה למודעות-עצמית, כפי שקריאון מגיע בסיום המחזה.

הידיעה- אנטיגונה היא טרגדיה של אופי, ולכן הדגש בה הוא על אופי האדם ותכונותיו: גאווה עיקשת, עיוורון, עמידה על עקרונות, חוסר ביטחון- מכל תכונות אלו, התוצאה היא שקריאון משלם על טעותו.

האישור מחדש- חוק האלים מופר, ובסוף המחזה קוברים את פולינקס, כלומר הסדר שב על כנו.