עד שיעבור כל המשמר כולו... / לאה איני
הסיפור לקוח מתוך הקובץ "צפרי-קיץ", סיפורים המתרחשים בתוך המועקה הקיצית הלחה. אנשים עלובים המנסים להתקבל בכל דרך אפשרית.
מציאות זו מתוארת באמצעות זוג צעיר. היא ניצולת שואה, הוא לא.
הסיפור עוסק בשתי סוגיות חברתיות והקשר ביניהן.
1. השפעתה ארוכת הטווח של השואה על ניצוליה.
2. היחס ל"אחר" – החברה הנורמאלית מתייחסת ל"אחר", לניצול השואה בחברה בת זמננו – מימד אוניברסאלי.
נושא הסיפור ומשמעותו
בסיפור מופיעים תיאורי השמות שחוללה השואה בקרב הניצולים. הבלטת החורבן שהמיטה השואה על קורבנותיה נעשית באמצעות בחירת דמותה של הניצולה המתוארת בסיפור: סופי.
סופי לא חוותה את זוועות השואה במובן המקובל. היא לא נאסרה במחנות עבודה, לא עונתה עינויי גוף, לא סבלה חרפת רעב ולא נטלה חלק במסעות ההשמדה ובמצעדי המוות.
סופי עברה את שנות המלחמה במנזר מוגן ובחסות הנזירות שעזרו לה לא רק להינצל פיזית, אלא לימדו אותה כיצד להתגבר על הפחד מפני המשמר התורן של האס.אס באמצעות משחק מחיאות-הכפיים. בכל פעם המשמר עבר (3 פעמים ביום) היה על הילדים למחוא כפיים כדי לא לשמוע את צעדי הגרמנים ונביחות כלבי הזאב שלהם. פעולה שהפכה לחלק מהם.
פעולה זו הטביעה את חותמה בסופי.
הסיפור הזה קובע שאי-אפשר לחזור משם, לחזור לנורמאליות, לשפיות. מי שהיה שם שבוי לנצח. המשמר הנאצי מתגלה כבלתי ניתן לגירוש. המשמר לעולם לא יסיים את המצעד, ולכן גם הצורך הכפייתי לגרשו במחיאות-הכפיים יהיה לנצח. הוא יעבור כמרוץ שליחים מדור לדור כמו ירושה גנטית.
זוהי השפעה לטווח-הארוך, ומכאן שהרצון להמשיך למחוא כפיים ימשך עוד ועוד. השפעה זו תימשך גם ביחס לדורות הבאים.
סוגיה שנייה: "היחס לאחר".
סוגיה זו והטיפול בה נעשים מנקודת ראות ביקורתית. הסיפור מתאר את ה"אחר" ומבקר את היחס אליו.
במקרה שלנו האחר הוא: סופי.
היא מייצגת את האחר בשני מישורים:
1. מישור מגדרי – אישה מול גברים. אלה המשתתפים במשחק. בעייתה של סופי היא כפולה. היא גם ניצולת שואה (לכאורה הקצב שאף הוא ניצול שואה היה אמור להבין אותה), ומצד שני היא גם אישה (ולכן הקצב אינו מבין אותה) – כי התייחסותה של סופי כאישה שונה מהתייחסות הגבר לשואה.
2. תיאורי. מישור חוויתי – ניצולת שואה מול אלה שלא חוו את השואה. האחרות כפולה. ה"אחר" כניצול שואה. סופי המגלמת את דמות הניצול שלאחר השואה והשפעת השואה הרודפת אותו גם אז. לכאורה הסתיימה השואה וכך גם הסתיים לו פרק זה והשפעותיו, אלא שאין הדבר כך. השואה ממשיכה למלא תפקיד חשוב בחיי הניצול.
הביקורת בסוגיה זו מושמעת בסיפור נגד יחס הסביבה אל הניצול הבא לידי ביטוי באטימות, ß חוסר הבנה, הכללה. כל הניצולים מתוארים כמשוגעים או כמסובבים על כל הראש בחוסר יכולת של הזדהות ואמפטיה.
מבנה הסיפור
אקספוזיציה
בני-הזוג לוי וסופי מחכים לאורחים. הם מכינים את הבית. הוא מארגן את הסלון בצורה פדנטית, היא מכינה את הכיבוד. הפדנטיות משותפת לשניהם. התיאור הריאליסטי מלמד שיש להם הרבה מן המשותף. האורחים מגיעים – ישנו פירוט על זהותם של האורחים. ברוך הרפד, שמשון הקצב ודר` משיח.
הסתבכות
מהלך המשחק עד למחיאות הכפיים.
הקונפליקט: הקונפליקט מתרחש בשני מישורים:
א. מישור גלוי – התקבל לוי כיד רביעית לחבורה או לא.
ב. מישור סמוי – מאבק של סופי ולוי על השפיות ועל הרצון לנהל חיים תקינים.
- - היצליח לוי לעבור את השעה אחת-עשרה? בד"כ הסתיים המשחק בחצות, היגלו שמחיאות הכפיים של אשתו? משחק הקלפים הוא משחק חשוב מאוד עבור לוי, הוא יעיד על התקבלותו לחברה.
בזמן המשחק ניכר הבדל גדול בין המוזמנים לבין בעל-הבית. בעוד שהאורחים שקועים במשחק ובהווי החברתי הנלווה לו (הכיבוד) הרי שלוי שקוע כל הזמן בחששותיו מפני הבאות. הדבר ניכר בהצצותיו התכופות בשעון ובהרחקה של סופי מן הסלון.
עצביו של לוי הולכים ונמתחים לקראת השעה 11. בשלב זה לתנועות הידיים משמעות חשובה מאוד.
נקודה מפנה
מחיאות הכפיים של סופי
נקודת השיא
תגובות האורחים.
האורחים אינם מקשרים בין מחיאות הכפיים לבין סופי.
-ברוך הרפד – מוטרד מן ההפרעה למהלך המשחק שלו. לדבריו מחיאות הכפיים של "השכנה המשוגעת".
-הקצב – מגלה אדישות למשמע מחיאות הכפיים. לדבריו: אף אחד לא יצא שלם.
-לוי – "מתרגלים" ומוסיף הסבר למחיאות הכפיים, זו תגובה של ניצולים מן המנזר, שם למדו אותם למחוא כפיים בכל פעם שהמשמר עובר.
-ד"ר משיח – יש לי פציינט ניצול שואה שהא לגמרי מסובב.
התרה
~~במישור הגלוי – לוי התקבל כיד רביעית.
~~במישור הסמוי – למרות שהמשחק עבר בשלום, ניכרת אמביוולנטיות (דו-ערכיות) ביחס של לוי לסופי. מצד אחד – דאגה לשלומה, הוא תוחב קוביות קרח לכפות ידיה החמות ואינו נענה לבקשתה לקשור את ידיה מחשש שמא תזיק לעצמה. פעולה שגרתית כל ערב.
מצד שני – הוא נתקף גועל, כעס ופחד. הסטירה שנתן לאשתו אינה ביטוי לאלימות אלא נועדה להפסיק את הבכי ההיסטרי שלה.
סוף – סוף פתוח.
התלות של לוי מלמד שאומנם משחק הקלפים עבר בשלום אך רצונו לחיות חיים שפויים רחוק מלהיות מושג. המחשבות אודות התינוק שייוולד ממלאות אותו שמחה ותקווה – חלום נפלא.
לוי חושב שהתינוק זה הוא עצמו ואז מתרחשת מטאמורפוזה אימתנית. תינוק זה מתחלף במפלצת במשתלטת על התינוק הראשון שלו. תינוק שייוולד עם פגם גנטי, לא ברור כיצד תיפטר הבעיה. היא תמשיך ותרדוף אותם.
הוא נתקף ייאוש, מבין שהתינוק הוא שלה ולא שלו, בעייתה תעבור אליו בירושה.
המשמר לעולם לא יסיים לצעוד, ולכן גם בצורך הכפייתי לגרשו במחיאות-כפיים נמשך. הוא יהיה לנצח, הוא יעבור כמו במרוץ שליחים מן האחד לשני – כמו ירושה גנטית.
המשמר הודחק אצל סופי. חוויה נצחית שאף פעם לא תעבור.
מחיאות הכפיים הן הביטוי לפחד התמידי של ניצולי השואה.
חשיבות האקספוזיציה
1. תיאור בני הזוג לוי וסופי וההכנות לקראת האירוח. בני הזוג הפדנטיים מצטיירים כזוג נורמאלי.
א.האובססיה לסדר של שניהם מלמדת שקיים מכנה משותף בין השניים. שניהם מארחים למופת. היא עושה הכל כדי שבעלה יתקבל, זאת כדי להדגיש את הכאוס (תוהו ובוהו) שיתרחש יותר מאוחר בסלון המערער את יסודות המשפחה.
ב.הסדר והדייקנות מלמדים שרכשו זאת מן הנאצים – ההשפעה של השואה על הניצולים.
2. תיאור מזג האוויר הדחוס והמחניק בחוץ ובפנים (מאפיין עקיף) מלמד על מצב הרוח הדחוס והקשה בו נתון לוי כתוצאה מחששותיו להתנהגותה של סופי באותו לילה.
3. תיאור החבורה היפואית מהווה את הבסיס המרכזי לסיפור, הם הסיבה לקונפליקט בסיפור: היתקבל לחבורה או לא.
ההסתבכות
מלמדת על הסוגיות המרכזיות בסיפור:
א. כיצד השואה משפיעה על הניצולים לטווח הארוך.
ב. היחס לאחר:
1. במישור המגדרי – אישה ביחס לגברים המשתתפים במשחק.
2. ניצול שואה מול אלה שלא עברו אותה.
דמויות
לוי – דמות ראשית עגולה
בהיותם זוג ללא מעורבות חיצונית ניהלו מערכת יחסים רגילה, כשלוי מודע לפגם זה באישיותה (מחיאות-הכפיים), אך בעומדו במבחן ההתקבלות לחבורת שחקני הקלפים הוא משתנה. הוא נתקף חרדה ותגובותיו כלפי אשתו מוקצנות.
מלכתחילה הוא מתואר כגבר פדנט וקפדני המקפיד על כל הפרטים הקטנים. בעבודתו כנגר הוא זריז וקפדני. פדנטיות זו ניכרת גם בעבודתו ובהכנותיו לקראת האירוח. השולחן במרכז החדר, מפה נקייה נפרשת עליו, הנברשת בטבורו של השולחן וכו`. הפדנטיות שלו מלמדת על הצורך בשליטה.
ביחסו לאשתו ניכרת דאגה שמא התנהגותה תקלקל לו את הערב החשוב. הוא אינו קם לעזור לה לקום מן הכיסאות, אינו קם לעזור לה כאשר הקפה נשפך על המגש, מסתפק בהבעות פנים המלמדות על דאגה: "התבונן דאוג במעשיה". כל העם טרוד בלהרחיקה מן הסלון וכשהלכו האורחים נכנס אליה לחדר-השינה תחב קוביות קרח לידיה, ואז נתקף גועל, כעס ופחד מהתנהגותה.
הוא מגלה ניכור ואטימות כלפי אשתו. פוחד שמא התנהגותה תעבור בירושה אל בנו שעתיד להיוולד. ללוי ברור שאומנם משחק הקלפים עבר בשלום, אך הדבר לא פתר את בעייתה של סופי וכי משחק הקלפים הוא בעיה קטנה שלהם.
סופי – דמות משנית שטוחה.
התנהגותה אינה משתנה לאורך הסיפור. היא ה"משוגעת" מעליית הגג ובכך למעשה ניתן לתאר את דמותה. התנהגותה בשעות הקבועות מונוטונית. היא תחלוף כשיעבור המשמר כולו, אך ברור שזה לא יקרה – כי התנהגותה הפכה לחלק ממנה.
בשעות האחרות היא כולה קודש לבעלה. אף היא קפדנית ופדנטית כמוהו. שותפה לו בתכנון פדנטי של חייהם. הרחבת המשפחה לגבי שניהם באה רק לאחר השגת היעדים. היא מופקדת על ניקיון הבית. כל עולמה של סופי נועד לדאוג להצלחתו של בעלה כפי שהיא אומרת בסוף הסיפור: "אבל זה היה כל-כך חשוב לך... להיות ביד הרביעית ו..."
דמות המספר
המספר הוא מספר חיצוני "כל יודע".
הוא מוסר את מחשבותיו של לוי. הוא יודע מדוע חושש לוי מן השעה 11. הוא יודע ממה נובעת החרדה והעצבנות של לוי כשהוא מצפה לאורחים, אך לקורא זה מתברר רק לאחר מחיאות-הכפיים של סופי וההסבר המתלווה אליהן ע"י ברוך הרפד.
המספר הוא זה המוסר לנו עד כמה משחק הקלפים היה חשוב לו יותר מכל הישגיו הכלכליים ואשתו ההרה. ב"שיא-הכבוד" הוא רואה את ההזמנה להיות היד הרביעית במשחק הקלפים, משפט זה מסגיר את השקפת עולמו של לוי – שיוכו לעולם גברים.
גם את התייחסותו לאשתו ולבן שייוולד יודעים דרך נקודת התצפית של המספר. הגועל שנתקף כלפי אשתו והחשש שמא תעביר בירושה את שיגעונה לבנה לומדים ממנו.
רעיון מרכזי בסיפור : ביקורת
היחס ל"אחר" – הטיפול בסוגיה זו נעשה מנקודת-ראות ביקורתית. הסיפור מתאר את האחר ומבקר את היחס אליו.
חבורת הגברים:
1. הרפד –זו המשוגעת מעליית הגג.
2. הבעל – מתרגלים.
3. ד"ר משיח – מסובב.
4. הקצב – אף אחד לא יצא משם שלם.
היחס בא לידי ביטוי בהכללה לניצולים – אין התייחסות לפרט, אלא כולם כאלה. ß
גם הביטוי "עליית-גג" מלמד על מרחב שהוא מחוץ לתחומם, מרחב שלא שייך להם ולכן הם אינם מחויבים כלפיו.
זו התייחסות המבטאת אטימות, חוסר הבנה. הכללה חוסר יכולת של הזדהות ואמפטיה. האחר מוצא אל מחוץ למעגל החברתי. הוא נשאר בשוליים. אין התייחסות לניצול, לגופו של עניין, כמקרה פרטי אלא תמיד בהכללה.
הביקורת מושמעת נגד יחס הסביבה אל הניצול – החברה הדביקה סטיגמה כוללנית לכל ניצולי השואה כעין מום שאינם יכולים להפטר ממנו.
סופי כניצולת שואה שהורגלה למחוא-כפיים בהיותה במנזר עושה זאת גם כאן כשהיא בארץ-ישראל, פעולה שאינה יכולה להפסיק אותה.
מתייחסים אליה כאל "מטורפת". בבחינתם היא אחרת, לא שייכת ולכן הם אינם חייבים להטמיע אותה בתוך תרבותם. הצגתה כמכשפה מטורפת מוציאה אותה מחוץ לטווח ההתייחסות שלהם. היא אינה חלק מעולמם ולכן הם אינם חייבים לפנות לה מקום רגשי בעולמם.
החבורה מזכה את אותה אישה במילים אגביות של רחמים ובכך היא זוכה למעט סימפטיה ואמפטיה של הקבוצה בעיקר בזכות כך שאינם נדרשים להכיר בה כחלק אינטגראלי של עולמם. לרגע אין הם חושדים שאותה זקנה הוא סופי.
כאמור, הביקורת מופנית כלפי ההכללה לגבי ניצולי השואה. גם חבורה זו אינה פטורה מחטא זה. משפטים כמו: "מתרגלים", או "בגלל הגרמנים" או "אף אחד לא יצא שלם" – מבטאים יחס אל קהל מסוים ולא אל ניצול בודד שנפגע.
הרי לא כולם ניצלו במנזר.
גם השכנה המשוגעת וגם הניצול המסובב מאושוויץ (עפ"י דר` משיח) אינם יכולים להיכנס למעגל החברתי שלהם, אלא רק אם יהיו בשוליים.
האחר כאישה
סופי כאישה מתקבלת לחברה כאשר היא משמשת בתפקיד המארחת. היא מצליחה להרשים אותם. הכלים היפים, האוכל הטעים עושים את שלהם – לדעתם היא נתפשת כאישה אידיאלית.
תפיסה זו מתהפכת כשהם שומעים את האישה מעליית הגג. סופי הופכת למפלצת, למכשפה – אלא שאין הם יודעים שמדובר באותה אישה. האישה האידיאלית הופכת למכשפה, בכך הם מבטלים את הצורך להתמודד איתה.
דרכי עיצוב
1. מוטיבים
מוטיב היד
היד, כפות הידיים והאצבעות מופיעים לאורך כל הסיפור בתפקידים שונים.
א. היד כמייצגת מעמד חברתי – לוי הוזמן להיות היד הרביעית במשחק הקלפים. יד רביעת בחבורה המכובדת ביותר.
ב. היד כמייצגת עבר – הקצב הוא ניצול שואה ויודעים זאת עפ"י המספר שעל ידו.
ג. היד כביטוי לאישיות – ידי הרופא עדינות כביטוי לאישיותו העדינה.
ד. הידיים הן ביטוי לתת מודע – מבטאות הלך נפשי. לוי חיכך את ידיו בהנאה – ביטוי לשביעות רצון. סופי – הקפה נשפך על שולי הכוס כביטוי לעצבנות שלה. הידיים עוברות תהליך בהתקרבות שעת "ההתקפה" של מחיאות הכפיים, לאט-לאט היא מאבדת את שליטתה עליהן עד לרגע השיא בה נשמעות המחיאות בחוזקה. לאחר מכן היא מבקשת מלוי לקשור אותן ובכך היא מבטאת ניסיון לקבל מרות הנכפית עליה. היא מנסה לעצור את סערת הרגשות בתוכה הבאה לידי-ביטוי בתנועותיה העצבניות. לוי מוחה את הזיעה – באמצעות הידיים, ביטוי לעצבנות והחרדה שלו. כפות הידיים המוחאות מבטאות את יחס החברה לאחר.
מוטיב השעון והזמן
השעון מהווה תזכורת לבעייתה של סופי. ככל שהזמן חולף ושעת "ההתקפה" מתקרבת, נתקף לוי בחרדה. חוסר תיאום בין שעת סיום המשחק לבין תחילת ההפרעה עלול לבטל את ההישג, לכן הוא עוקב אחרי השעון וכשמתקרבת שעת הסכנה משלח לוי את סופי מן החדר בתקווה שמחיאות הכפיים לא תשמענה.
2. סמל
מחיאות הכפיים כסמל.
את מחיאות הכפיים הכפייתיות של סופי ניתן להבין בשני מישורים:
א. מישור ריאליסטי – ביטוי למצב פוסט-טראומטי (אחרי טראומה). הפחד מפני משמרות האס.אס היה כה גדול וטראומטי שהוא נשאר אצלה.
ב. מישור סמלי – נצחיות הרוע. הנזירות למדו את הילדים למחוא כפיים כדי לגרש את הפחד מפני הרוע – עד שיעבור כל המשמר כולו. העובדה שסופי ממשיכה למחוא-כפיים מראה שהמשמר לא עבר כולו – היינו – הרוע נמצא בעולם ואי-אפשר להתגבר עליו.
3. ניגודים
הניגודים מבליטים את סוגיית האחר במישור המגדרי.
| עולם ב` | עולם א` |
| א. חדר שינה – עולמה של סופי. | א. סלון – מייצג את העולם הגברי. ההתרחשות כלפי חוץ |
| ב. מחיאות הכפיים – אומנם הם מתקיימים בשעה קבועה עפ"י השעון, אך הם באים ללמד על התפוררות הסדר, על הפרעה. | ב. משחק הקלפים – בעל סדר, כללים ברורים. |
| ג. ככל שמתקרבת השעה – תנועות ידיה של סופי הופכות כפייתיות. היא אינה שולטת בהן והיא מבקשת לכבול אותן. | ג. תנועות ידיים בטוחות גם בזמן המשחק וגם בזמן הגשת הכיבוד. |
| ד. אווירה כבדה, קשה, מתנכרת שיש בה אלימות נפשית ופיזית כאחת. | ד. סלון – אווירה קלילה, צחוק ושירה. |
| ה. היבט של חיים שיש בהם אשמה וחרפה שיש להצפינם וצריך להתכחש אליהם. | ה. היבט של חיים שאפשר להציגם לראווה ללא ביקורת בסלון. |
| ו. עולם המנציח את השואה. מחיאות הכפיים מנציחות עולם זה. | ו. עולם של שיקום ותקומה. הקצב מראה את המספר שעל ידו, אך לא ניכר ששיקם את חייו. |
| ז. עולם של ניכור בין השניים בסוף הסיפור. | ז. עולם שונה לשניהם – שניהם פדנטיים ומציבי יעדים ברורים בעולמם. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה