יום רביעי, 9 ביוני 2010

שיר בבוקר בבוקר / אמיר גלבוע

שיר בבוקר בבוקר / אמיר גלבוע

1. על השיר-השיר "שיר בבוקר בבוקר" נמצא במחזור השירים "שירים בבוקר בבוקר", שפורסם בשנת 1953. מחזור שיירם זה עוסק בהתחדשות העם בארץ ישראל והקמת המדינה. גם שמות השירים האחרים במחזור מעידים על תוכנם: שיר עלה אור, שיר אמונה, שיר שקט וטלול.

2. משמעות וחוויה – שיר שופע אופטימיות, המגלם חוויה של תקומה, של התעוררות פתאומית , של לידה מחדש, הכרוכה בהתרוממות רוח ובתחושת כוח. החוויה הזאת מוצגת בשיר כחוויה של יחיד; קודם כל- "אדם קם". עם זאת, מבחר המילים בשיר (עם, דורות, מלחמות, אלף שנים) גורם לנו לראות את ההתרחשות המתוארת גם כהתרחשות הקורית בתחומי מעגל רחב ומקיף יותר של העם ברצף ההיסטוריה. כלומר, השיר נקלט גם כמשקף את תחושת ההתרוננות המציפה, שנתלוותה לתקומת העם בהקמת המדינה.

אין ספק שיש קשר פנימי עמוק בין עובדת הקמת המדינה לבין השיר שלפנינו. כל המרקם המילולי הוא תרכובת של מלים פשוטות כמעט פרוזאיות עם מלים הגוררות אחריהן תמונות רבות שגב.

3. תוכן השיר

השיר בנוי מארבעה בתים, בכל בית יש מספר תמונות מרכזיות

בית א-

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום

מתחיל ללכת- שלבשל עצמאות, שלב של התהוות, הדברים מתחילים להתרחש.

קם- משתמע שקודם הוא לא היה במצב של עוררות אלא במצב של תרדמת, או חוסר אונים, או לא ניצב על רגליו. קם- מגשים, מתקיים

היחיד מרגיש את עצמו כחלק מן העם. כל אחד מרגיש את עצמו עם. היחיד פתאום הבין שהוא חלק מעם, ולא רק מקהילה.

בבוקר- משמעות ריאליסטית וסמלית. תחילת משהו חדש.

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום-

קורא שלום- במשמעות של קריאה לשלום והמשמעות של מברך לשלום. קורא ולא אומר- מרוב רגשות המפעמים בו.

וכל הנפגש- התנועה של האדם /העם מצוינת על ידי הטבע הבא לקראתו. נפגש ולא פוגש. כלומר יש כאן תנועה דו צדדית- גם הוא מתחיל ללכת וגם הולכים לקראתו- יש הרמוניה.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת

וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת

המשך התנועה של הטבע לקראתו- עולים מול פניו מדיפים לראשו.

דגנים עולים- לכאורה תמונה ריאליסטית של צמח הבוקע מבין חריצים של מרצפות במדרכה.

כיוון שמדובר במדרכת- זו תמונה עירונית, ולכן היה טבעי יותר לכתוב עשבים. המילה דגנים נושאת קונוטאציה של שובע, של חיים, של פרי. יש שילוב של תמונה כפרית עם תמונה עירונית. הדגנים העולים ולא מבצבצים גם יוצרים תמונה של מלאות של שפע. נוצרת תמונה של ניצחון החיים על המוות- המדרכה ,קרקע שנכבשה על מנת להפכה למדרך, מרמס לרגלים.

עצי אזדרכת – עץ נפוץ. בעל תפרחת סגולה- כמו עטרה. ריח חזק שנשאר גם כשהעץ עומד בשלכת.

בית ב-

תמונה א- קידושין בין האדם / העם לבין הטבע

הטללים רוססים והרים ריבוא קרניים- הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

החופה עשויה מאור השמש. מי יוצר את האור הזה: הטללים (=רסיסי הטל). הטללים עושים שתי פעולות:

הם רוססים, כלומר, יוצרים בעצמם את טיפות הטל( אין פועל כזה- רוסס. המשורר יצר אותו מהמילה רסיס, וכך הכניס המשיך את אווירת האנרגטיות ודינאמיות שיש בשיר)

הם הרים- כלומר, עושים פעולת הריון- יוצרים את חופת השמש- קרניה אור המשתברים התוך טיפות הטל.

תמונה ב

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים

ונכלמות משתחוות המלחמות אפים

להוד אלף שנים מפכות במסתרים

מרקם המילים בבית הזה הוא מרקם של מימד היסטורי- דורות, אלף שנים, מלחמות. תחושת ההוד, השמחה, ההתעוררות מקשרות את האדם/ העם לרצף היסטורי- עבר: דורות ואלף שנים. תחושת הביטחון שלו נובעת מן העבר, הוד אלף שנים המפכות במסתרים- במסתרים ש ל מי? אולי של האדם/ העם. אופטימיות שלו נובעת מביטחון בעתיד, המקרינה על הסביבה. הקריאה לשלום תניב פירות והמלחמות מתבטלות נכלמות ומשתחוות כלומר, המלחמה הופכת לישות והיא מבטלת את עצמה.

בית ג

אלף שנים צעירות לפניו-

כפלג צונן.

כשיר רועים.

כענף

האדם /העם הולך. מאחוריו אלף שנים ולפניו אלף שנים. כלומר, לא רק עבר אלא גם עתיד. המספר אלף הוא מספר סתמי המציין שנים רבות. המילה צעירות רומזת לעתיד, להבטחה, לרעננות.

אלף שנים- גם יכול לרמוז לעוף החול פניקס הקם מעפר כל אלף שנים.

אלף שנים אלו מתוארות בשלושה דימויים-פלג צונן (חוש מישוש), שיר רועים (שמיעה), ענף. שלושת הדימויים יוצרים תמונה של טבע ושל מרחבים. רק למילה ענף אין מילת תואר. היא נרמזת, כי ענף צומח מתוך גזע קיים- זו מהות המתחדשת מגזע קיים, משהו הניזון משורשים בני אלף שנים

בית ד

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן שלכת

תמונת העם הקם ונולד מחדש חוזרת שוב בבית האחרון. אך הפעם נוספת לה שורת תימוכין: הוא לא רק מרגיש, יש לכך ביסוס מן הטבע- הוא רואה. כלומר, משהו המתרחש בטבע מאשר את תחושתו: חזר האביב, כפי שעץ מתכסה בעלים ירוקים לאחר שלכת: כלומר, כשם שהטבע מתחדש במחזוריות כך האדם/ העם יכול להתחדש. הפעלים בעבר מדגישים שזו דרכו של עולם, המחזוריות.

4. אמצעים ספרותיים

לשון

כותרת – השיר הזה מופעי במחזור השירים "שירים בבוקר בבוקר". השימוש הכפול במילה בוקר- הן בכותרת השיר והן בכותר המחזור מצביע על המליות של המילה הזו: המילה בוקר מבטאת התחדשות, תקווה, פתיחת עידן חדש, התחלה, ראשית, בריאה מחודשת. אף שמותיהם של שירים האחרים במחזור זה מבטאים תקווה ונימה אופטימית: שיר עלה או, שיר אמונה, שיר שקט וטלול (הסוגר את המחזור). התקווה וההתחדשות הנרמזים במילה בוקר שייכים הן לאדם כפרט והן לאומה ככלל.

מוטיבים –

בשיר בולטים שלושה מוטיבים מרכזיים המשלימים זה את זה ושנושאם המשותף הוא תחייה, התחדשות ושיבה אל החיים:

מוטיב האור - בוקר (כותרת - שיר בבוקר בבוקר; בית א, שורה 1-פתאום קם אדם בבוקר), ריבוא קרניים (בית ב, שירה 1) , חופת שמש (בית ב, שירה 1)

מוטיב המיםהטללים רוססים (בית ב, שורה 1), אלף שנים מפכות (בית ב, שורה4), כפלג צונן(בית ג, שורה 2).

הטל בשירי גלבוע הוא סמל לתחייה, כפי שניתן לראות בשיר ברכת הטל ובשיר שיר שקט טלול

מוטיב הצמיחה (מוטיב מרכזי) - דגנים עולים מול פניו (בית א, שורה 3), מדיפים עצי אזדרכת (בית א, שורה 4), כענף (בית ג, שורה 4), חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן שלכת (בית ד, שורה 2)

ארמז מקראי

תהלים פרק יט , פסוקים ה- ו: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם:

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח:

בתהילים יש שיר הלל של הטבע (במיוחד השמים)לכבודו של הבורא. השמש מדומה לחתן יוצא במשחה לקראת חופתו. גם בשיר שלפנינו עומד להתקיים טכס כלולות בחסותם ובשיתופם של הטללים וקרני השמש המבשרות זריחה. באמצעות הרמיזה משתמעות קונוטאציות של הלל על התפארת והרמוניה שביקום, כאשר השינוי ביחס למקור (בשיר האדם הוא החתן והשמש משמשת חופת זוהר בכלולותיו) מבליט את תחושת ההתעלות החגיגית של האדם, ההופך להיות מרכז. החתן הוא העם המקדש את הארץ.

דימויים -

בבית השני, בשורות 6,7,8 יש שלושה דימויים: כפלג צונן, כשיר רועים, כענף. מי /מה המתואר? ככל הנראה, אלף שנים המופיעות בשורה 5, פרק הזמן הנפרש לפני האדם. לשנים מן הדימויים מצורף תואר, המראה איזו תכונה יש לאותן אלף שנים: צונן- מטהר ומרענן; שיר רועים- רגוע, פסטוראלי, צנוע.

רק למילה ענף אין תואר. אין צורך- זו מהותו של הענף, המתחדש מגזע קיים, משהו הניזון משורשים בני אלף שנים. באחד השירים מהמחזור "שירים בבוקר בבוקר" "שיר סליחה מן הכוח" מצוי מעין הסבר מורחב לדימוי המקוצר:

יחזרו העצים הכרותים ממצעד היגון והכאב ללבלב מחדש על כן גזעם.

שלושת הדימויים מציינים עלומים ורעננות.

האנשות

שתי ההאנשות- גבורת הדורות הצוחקת והשתחוות הנכלמת של המלחמות- מכילות סיפורים החתומים בזיכרוננו. המימד ההיסטורי פורץ לתחום ההתרחשות. יש עבר- גבורת הדורות ומלחמות, יש עתיד- אלף שנים צעירות. ובין לבין- פתאום קם אדם בבוקר.

הקריאה לשלום של האדם גוררת תגובה מצופה- ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים – צירוף הפעולה המוחשית להשתחוות אפים אל המושג מלחמות יוצר תמונה של ישות מודעת לעצמה המביעה בתנועתה כניעה והתבטלות ומתן כבוד לשלום שיבוא בעתיד באלף השנים הבאות. גבורת הדורות הצוחקת- הצחוק של הגבורה של העבר מבטא שמחה והערכה שגבורתם לא הייתה לשווא.

סמלים

אדם – האדם, על תקומתו הפתאומית, הליכתו בתוך הטבע וכו'- הוא סמל לתקומת העם.

דגנים – תמונת הדגנים, העולים מבין החריצים, למרות כל הסיכויים, שהרי הם נכבשו ודוכאו- היא סמל לחיוניות והתפרצות החיים.

בוקר – סמל להתחדשות, תקווה, רעננות

פנייה לחושים-

הפנייה לחושים מתבלטת גם בדימויים שהמשורר מקשר עם רגע התחייה: פלג צונן- מישוש, שיר רועים- שמיעה, ענף- ראיה

ריבוי פעלים

לארוך השיר יש ריבוי פעלים, במיוחד בפתיחת השיר. ריבוי הפעלים מצביע על דינאמיות ואנרגטיות. כל הפעלים, פרט לשני הפעלים בשירה החותמת את השיר, הם בהווה: קם, עולים, מדיפים לעומת: חזר האביב, הוריק שוב.

הפעלים ההווה מציינים פעולה של היווצרות חד פעמית ואילו הפעלים בעבר מציינים שזו חוקיות, מחזוריות: ככה כבר היה .

מבנה

אורך השורות – הבתים אינם שווים זה לזה: בצד שורות ארוכות ביותר (בנות כ-10 מילים), יש גם שורות קצרות, ואפילו שורה בת מילה אחת. מבנה זה יוצר אפקטים שונים: תחושה של מלאות שופעת ובלתי פוסקת- בשורה הארוכה, הדגשה מיוחדת –של המילה היחידה בשורה וגיוון.

חזרה על השורה הראשונה בתחילת בית 4 – הבית האחרון הוא חזרה בוואריאציה על הבית הראשון. כלומר, השיר פותח בהצגת התרחשות מסוימת, מפתח אותה, ולבסוף חוזר לנקודת המוצא, סוגר את העניין שבו פתח. כך פורש הוא כאילו מעגל שלם. השינוי שבחזרה מעביר את ההתרחשות מתחום של היווצרות בראשיתית חד פעמית לתחום של חוקיות.

מצלול

משמעויות החריזה

יש חריזה פנימית בשורה הראשונה- קם/ אדם/ עם- חריזה זו מקשרת את ומלכדת את השורה ויוצרת זהות בין אדם לעם.

שש השורות המהוות את מסגרת השיר- הבית הראשון והאחרון- חמש מתוך שש השורות חורזות חרוז אחיד, עשיר, נקבי, המעניק רוחב וחגיגיות. ללכת- מדרכת- אזדרכת- ללכת- שלכת

השורה יוצאת דופן מסתיימת במילה שלום. דווקא חריגה זו של העדר חרוז והטעמה זכרית ומיקומה בסוף השורה מדגישים את בשורתה.

שלח יונה / ר' שמואל הנגיד

[התעלמו מהקישורים]

שלח יונה / ר' שמואל הנגיד

מרגלית בוזגלו

1. שְׁלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת - / וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת

2. בְּאִגֶּרֶת קְטַנָּה אֶל / כְּנָפֶיהָ מְחֻבֶּרֶת,

3. מְאֻדֶּרֶת בְּמֵי כַרְכֹּם / וּבִלְבוֹנָה מְקֻטֶּרֶת.

4. וְעֵת תָּעוּף וְתִתְנַשֵּׂא / שְׁנֵה אוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת,

5. לְמַעַן אִם פְּגָשָׁה נֵץ / וְאִם תִּפֹּל בְּמִכְמֹרֶת מְמַהֶרֶת.

6. וְתִתְאַחֵר וְלֹא תָחִישׁ – / תְּהִי שֵׁנִית

7. וְעֵת תִּגַּע לְבֵית יוֹסֵף / תְּצַפְצֵף עַל מְרוֹם קֶרֶת

8. וְעֵת תֵּרֵד עֲלֵי יָדָיו / יְשַׂחֶק בָּהּ כְּצִפֹּרֶת

9. וְיַתִּיר אֶת כְּנָפֶיהָ / וְכֹה יִקְרָא בְאִגֶּרֶת:

10. בְּנִי, דַּע כִּי כְבָר בָּרְחָה / עֲדַת קָמִים מְאֹרֶרֶת,

11. וְנָפוֹצָה עֲלֵי הָרִים / כְּמֹץ חֶלְקָה מְסֹעֶרֶת,

12. וּבִדְרָכִים כְּמוֹ צֹאן מִ- / בְּלִי רוֹעֶה מְפֻזֶּרֶת,

13. וְלֹא חָזְתָה בְאוֹיַבְתָּהּ / אֲשֶׁר הָיְתָה מְשָׁעֶרֶת.

14. בְּלֶכְתֵּנוּ לְהַשְׁמִידָם / אֲזַי בָּרְחוּ בְּאַשְׁמֹרֶת,

15. וְנֶהֱרְגוּ וְהָרְגוּ אִישׁ / לְרֵעֵהוּ בְּמַעְבֶּרֶת;

16. וּבוֹשׁוּ מֵאֲשֶׁר קִוּוּ / בְּעִיר חוֹמָה מְסֻגֶּרֶת,

17. וְהוֹבִישׁוּ כְּמוֹ גַנָּב / אֲשֶׁר נִמְצָא בְמַחְתֶּרֶת,

18. וְעָטוּ עַל פְּנֵיהֶם אֶת / כְּלִמָּתָם כְּאַדֶּרֶת,

19. וְהַבּשֶׁת דְּבֵקָה בָּם / כְּמוֹ כָבֵד לְיֹתֶרֶת,

20. וְשָׁתוּ בוּז בְּקֻבַּעַת / וּמָצוּ כוֹס מְשַׁכֶּרֶת!

21. וְהָיָה חִיל בְּתוֹךְ לִבִּי /, כְּחִיל אִשָּׁה מְבַכֶּרֶת,

22. וְשָׂם הָאֵל צֳרִי עָלָיו, / כְּמוֹ מָטָר בְּבַצֹּרֶת

23. וְאָז אוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי / וְאוֹיַבְתִּי שְׁחַרְחֹרֶת,

24. אֲנִי אָשִׁיר בְּטוּב לֵבָב – / וְהִיא קִינִים מְדַבֶּרֶת,

25. וְקוֹל שָׂשׂוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתִי – / וְהִיא בִּבְכִי מְמָרֶרֶת!

26. לְךָ, סַלְעִי וּמִשְׂגַּבִּי, / לְךָ נַפְשִׁי מְזַמֶּרֶת,

27. לְךָ הָיְתָה בְצָרָה תַּ- / חֲנוּנֶיהָ מְסַדֶּרֶת!

28. בְּנִי, שִׂים לִבְּךָ אֶל יַד / אֱלֹהַי הַמְהֻדֶּרֶת,

29. וְקוּם וּקְרָא תְהִלָּתִי / בְּמִקְרָא עָם וּבַעְצֶרֶת,

30. וְשִׁית אוֹתָהּ כְּטוֹטֶפֶת / עֲלֵי יָדְךָ מְקֻשֶּׁרֶת,

31. וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ / בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת!

נושא השיר: שיר התפארות על הניצחון בקרב

תרגום הכתובת הערבית המופיעה מעל השיר:[1] "וכאשר הודיעו לאלה ששמו מצור על העיר לורקה כי החיילים (של גרנדה) מתקרבים אליהם, לא התמהמהו וברחו ממנה. אז מיהרו חיילינו אל לורקה וקנו להם אחיזה בתוכה. משם כתב אלי".

יוסף בנו של הנגיד העתיק את הדיואן של שירי אביו, והוסיף הכתובת לפני השיר. מהכתובת אנו למדים כי צבא האויב שם מצור על העיר לורקה שבספרד, ואילו צבא גרנדה ובראשו המצביא שמואל הנגיד, הגיע כדי לעזור לאנשי לורקה, הפתיע את האויב וגרם למנוסתו.

כמו כן, המחנות לא הגיעו למצב של קרב פנים מול פנים בגלל מנוסת האויב, ולכן אל לנו לצפות לתיאורי מלחמה בשיר כמו: התנגשות המחנות ושדה קטל, אלא צפוי לנו תיאור של שמחת הניצחון ולעג לאויב הנמלט.[2]

הסבר השיר:

חלק א': הפתיחה-שליחת היונה המבשרת (בתים 9-1)

בית 1 : שְׁלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת - / וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת

השיר פותח במילים " שְׁלַח יוֹנָה"- הנגיד פונה אל אחד מפיקודיו בהוראה לשלוח יונת דואר אל יוסף בנו, על מנת לבשר לו את שמחת הניצחון בקרב.

יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת- הכוונה ליונת דואר שקושרים אל כנפיה (רגליה) את האיגרת נושאת ההודעה. המילה "מבשרת" טומנת בחובה את בשורת הניצחון.

וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת- למרות שאינה מדברת ולא תוכל לספר את הבשורה.

בית 2: בְּאִגֶּרֶת קְטַנָּה אֶל / כְּנָפֶיהָ מְחֻבֶּרֶת,

הנגיד כותב איגרת קטנה (31 בתי שיר) ומחבר אותה אל כנפי היונה. האיגרת חייבת להיות קצרה וקלת משקל.

בית 3: מְאֻדֶּרֶת בְּמֵי כַרְכֹּם / וּבִלְבוֹנָה מְקֻטֶּרֶת.

בשירת ימי הביניים נהוג היה לבשם את האיגרת. הנגיד שולח אגרת מאודרת במי כרכום ולבונה מקוטרת. מאודרת- מלשון אדרת. האיגרת לבושה, כלומר מיופה ומבושמת במי בושם הכרכום ומעלה קטורת בניחוח הלבונה.[3] במילה מאודרת מהדהדת המילה מהודרת . כלומר, אגרת מהודרת ומיופה בבשמים. הכרכום והלבונה הם מיני בשמים שהקטירו בבית המקדש.

בישום האיגרת בריחות הכרכום והלבונה מפעיל את חוש הריח, בנוסף לריחה הטוב של הבשורה המקופלת בכנפי היונה.[4]

הביטוי "שלח יונה" הוא שיבוץ מבראשית ח, יב,:"וישלח את היונה" ומבראשית ח, י,:"ויוסף שלח את היונה". השימוש בספור היונה מפרשת המבול מרמז על הפחד גדול של הנגיד מפני המלחמה שהיא בבחינת מבול עבורו. והיונה מבשרת על סיום המבול, ולכן נבין את גודל השמחה בהמשך האיגרת.

בית 4: וְעֵת תָּעוּף וְתִתְנַשֵּׂא / שְׁנֵה אוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת,

הנגיד ממשיך להורות לפיקודו: כשהיונה תעוף ותתנשא אל על, שלח יונה שנייה נוספת. שליחת שתי יונים לשם הבטחת מסירת ההודעה ליוסף בנו.

בתים 6-5: לְמַעַן אִם פְּגָשָׁה נֵץ / וְאִם תִּפֹּל בְּמִכְמֹרֶת

וְתִתְאַחֵר וְלֹא תָחִישׁ – / תְּהִי שֵׁנִית מְמַהֶרֶת.

שאם חלילה נץ (=צפור טרף) יפגוש את היונה או שתיפול ברשת ציד (=מכמורת),

או שתאחר מסיבה כל שהיא ולא תמהר להגיע מחשש הסכנות שבדרך, אז היונה השנייה תהא ממהרת, תגיע במהירות ליעדה.

רצף הפעלים בבתים אלה אם תפל, ותתאחר ולא תחיש, תהי שנית ממהרת) מדגיש את הרצון להחיש את הבשורה הטובה לנמען המצפה לה.

בית 7: וְעֵת תִּגַּע לְבֵית יוֹסֵף / תְּצַפְצֵף עַל מְרוֹם קֶרֶת

כשהיונה תגיע לביתו של יוסף הנמצא בקרת (=עיר. הכוונה לעיר גרנדה), היא תצפצף כאות וסימן להגעתה, ויוסף יצא לקראתה.

בית 8: וְעֵת תֵּרֵד עֲלֵי יָדָיו / יְשַׂחֶק בָּהּ כְּצִפֹּרֶת

היונה תרד על ידיו של יוסף, ויוסף ישחק בה כמו שמשחקים בצפור קטנה, צפרת.[5] "התשחק בו כצפור" (איוב מ, כט).

בבתים 8-7 קיימת השהייה העוצרת את המתח שהופיע בבתים 6-1. משום שאנו מצפים לקרוא את דברי האיגרת, ואילו בתים אלה מתארים את המשחק והשעשוע עם היונה.

בית 9: וְיַתִּיר אֶת כְּנָפֶיהָ / וְכֹה יִקְרָא בְאִגֶּרֶת:

יוסף יתיר(=יפתח) את הקשר מכנפי היונה ויקרא את הכתוב באיגרת.

בית זה משמש בית מעבר מהפתיחה אל גוף השיר. מעבר ההיחלצות מתיאור שליחת היונה המבשרת אל קריאת האיגרת עצמה.[6]

חלק א' פותח בשליחת היונה נושאת הבשורה, תיאור האיגרת המבושמת, הניגוד הנמתח בין תאוצת שליחת הבשורה לבין השהיית פתיחת האיגרת. כל אלה מגבירים את הציפייה הדרוכה של הקורא לדעת מה תוכן האיגרת.

חלק זה כולל יסודות אפיים, ליריים ודרמטיים:[7]

תיאור היונה הוא אפי (עלילתי) ומלווה בפעלים רבים: תעוף, תתנשא, תפל, תתאחר, תחיש, ממהרת, תגע, תצפצף, תרד.

יוסף מתואר באמצעות פעולותיו: יתיר כנפיה, יקרא באיגרת.

היסוד הלירי בא לידי ביטוי ברגשותיו של יוסף: הוא משחק ביונה "כצפורת" כשהיא יורדת על ידיו ובכך הוא מביע את אהבתו לאביו, אך קיימת גם חרדה לאביו ולצבאו הנתונים בסכנת המלחמה.

היסוד הדרמטי מתבטא בסכנת המפגש בין הנץ ליונה ובמתח הנוצר כתוצאה מהשהיית קריאת האיגרת.

חלק ב': תבוסת האויב (בתים 20-10)

בית 10: בְּנִי, דַּע כִּי כְבָר בָּרְחָה / עֲדַת קָמִים מְאֹרֶרֶת

הפנייה לבנו יוסף במילה "בני" מצביעה על הנמען השני בשיר, ובנוסף, מציינת אהבה רבה של האב לבנו יוסף. הדובר מודיע לבנו בתחילת דבריו שעדת האויבים המקוללת ברחה.

בית 11: וְנָפוֹצָה עֲלֵי הָרִים / כְּמֹץ חֶלְקָה מְסֹעֶרֶת,

דימוי האויב הנס על נפשו למוץ (=קליפת התבואה) העף ברוח. בא להמחיש את התפזרותם לכל עבר ללא סדר ומשטר.

כמו גרגירי התבואה המתפזרים בשדה בשעת הזרייה, כך האויב התפזר לכל עבר. התיאור לקוח מהושע יג, ג, "כמוץ חלקה מסוערת".

בית 12: וּבִדְרָכִים כְּמוֹ צֹאן מִ- / בְּלִי רוֹעֶה מְפֻזֶּרֶת,

דימוי נוסף, האויב התפזר כצאן ללא רועה. אין רועה או מפקד שיתן הוראות לאן לנוע. צבא האויב התפזר לכל עבר מבולבל. תיאור זה הוא שיבוץ מבמדבר כז, טז, "כצאן אשר אין להם רועה".

בית 13: וְלֹא חָזְתָה בְאוֹיַבְתָּהּ / אֲשֶׁר הָיְתָה מְשָׁעֶרֶת

צבא האויב לא צפה ולא שיער את אלמנט ההפתעה שתכנן צבא גרנדה, שבראשו פיקד ר' שמואל הנגיד.

בית 14: בְּלֶכְתֵּנוּ לְהַשְׁמִידָם / אֲזַי בָּרְחוּ בְּאַשְׁמֹרֶת,

כשצבא הנגיד הפתיע אותם בלילה במטרה להשמידם, הם ברחו באשמורת הלילה (שליש הלילה, בחשיכה).

בית 15: וְנֶהֱרְגוּ וְהָרְגוּ אִישׁ / לְרֵעֵהוּ בְּמַעְבֶּרֶת;

בית זה מתאר את המבוכה והבלגן בצבא האויב . בגלל החשיכה הרגו איש את רעהו במעבורת הנהר.

בית 16: וּבוֹשׁוּ מֵאֲשֶׁר קִוּוּ / בְּעִיר חוֹמָה מְסֻגֶּרֶת,

צבא האויב ניסה להילחם בעיר לורקה, שהיתה סגורה ומבוצרת ולא הצליחו לנצח עיר זו. ועל כן, הם חשו בושה ואכזבה.

בית 17: וְהוֹבִישׁוּ כְּמוֹ גַנָּב / אֲשֶׁר נִמְצָא בְמַחְתֶּרֶת,

דימוי האויב הנמלט לגנב הנתפס במחבוא (מחתרת, מקום מסתור) ומתמלא בושה כשנלכד.

בית 18: וְעָטוּ עַל פְּנֵיהֶם אֶת / כְּלִמָּתָם כְּאַדֶּרֶת,

תאור מטאפורי של פני האויב המכוסים באדרת (=מעיל) של בושה. כלומר, פניהם כוסו בושה וכלימה.

בית 19: וְהַבּשֶׁת דְּבֵקה בָּם / כְּמוֹ כָבֵד לְיֹתֶרֶת,

הבושה דבקה בהם כמו היותרת המכסה את הכבד . הדימוי בא להמחיש ולהדגיש שהאויב אינו יכול להשתחרר מהבושה.

גם תיאור זה הוא שיבוץ משמות כט, יג, "ואת היותרת על הכבד"

בית 20: וְשָׁתוּ בוּז בְּקֻבַּעַת / וּמָצוּ כוֹס מְשַׁכֶּרֶת!

בדרך כלל המנצחים חוגגים ושותים יין כאות לשמחת הניצחון, אך בבית זה מתואר האויב השותה בוז בקובעת (=גביע).

ושתו עד תום כוס משכרת. כלומר, הם השתכרו והתבלבלו מההפסד המהיר והמוחץ. התיאור הוא שיבוץ מישעיה נא, טז,

"את קבעת כוס התרעלה שתית".

חלק ב' מהווה את מרכז השיר ובו מתוארת המלחמה, תבוסת האויב. התיאור הוא אפי (עלילתי). הוא פותח בקביעת התבוסה המוחלטת של האויב (בית 10) וזאת כדי להרגיע את בנו ואת הקהילה היהודית, ורק לאחר מכן הוא מפרט את מנוסתם והבושה שדבקה בם (בתים 20-11). התנגשות אנשי האויב התרחשה בינם לבין עצמם, תוך כדי מנוסה בחשיכה וההרג היה רב. קולות הקרב אינם נשמעים, רק מראות המנוסה מתוארים.

חלק זה רווי בדימויים וציורים מטאפוריים, שדרכם הדובר מצליף ולועג לאויב.[8] האויב נפוץ על ההרים כצאן ללא רועה, ובושתו היא כבושת הגנב הנתפס במחתרת, הבושה דבקה באויב והפכה לחלק מישותו, כלבוש שאדם עוטה או כחלק מגופו.

בבתים 20-16 ריבוי פעלים המתארים את חרפת האויב בדחיסות ציורית: בושו, הובישו, כלימה, בשת, בוז.

חלק ג': התפילה ושמחת הנצחון (בתים 27-21)

בית 21: וְהָיָה חִיל בְּתוֹךְ לִבִּי /, כְּחִיל אִשָּׁה מְבַכֶּרֶת,

הנגיד פותח בתיאור הרגשת הפחד שהיה בטרם קרב. הדימוי של פחדו לפחד האישה היולדת בפעם הראשונה, לידת הילד הבכור, הפחד מפני הלא ידוע, מעצים את תחושת הפחד בה היה שרוי הנגיד.

בית 22: וְשָׂם הָאֵל צֳרִי עָלָיו, / כְּמוֹ מָטָר בְּבַצֹּרֶת

האל שם תרופה (=צרי) על הלב וריפא, הרגיע את פחדי, כמו מטר בבצורת, כמו גשם שיורד בתקופת בצורת ויובש, שהוא חיוני ביותר, בבחינת הצלה מידית. הפחד היה ברגעים הראשונים בלבד של הקרב, משום שמיד האל בא לעזרתו ויצר אצלו הרגשת הקלה ורגיעה.

בית 23: וְאָז אוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי / וְאוֹיַבְתִּי שְׁחַרְחֹרֶת,

התוצאה המידית- עיני הנגיד אורו לעומת האויב שעיניו חשכו בגלל התבוסה. נעשה להם "שחור בעיניים".

בית 24: אֲנִי אָשִׁיר בְּטוּב לֵבָב – / וְהִיא קִינִים מְדַבֶּרֶת,

אני שר ושמח ואילו האויבים מקוננים ובוכים.

בית 25: וְקוֹל שָׂשׂוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתִי – / וְהִיא בִּבְכִי מְמָרֶרֶת!

בביתי קול ששון ושמחה ואילו האויבים ממררים בבכי. הביטוי "קול ששון וקול שמחה" (ירמיה לג, י,) מתאר את שמחת החתן והכלה בשעת חופתם. זו שמחה שאין גדולה ממנה. כך שמחת הנגיד גדולה מאוד בניצחונו את צבא האויב.

שמחת הניצחון מעוצבת באמצעות ניגודים בין הרגשת הדובר המנצח לבין רגשות האויב המנוצח. הניגוד מבטא את העמות והמלחמה המתוארים בחלק זה: וְאָז אוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי / וְאוֹיַבְתִּי שְׁחַרְחֹרֶת,

אֲנִי אָשִׁיר בְּטוּב לֵבָב – / וְהִיא קִינִים מְדַבֶּרֶת,

וְקוֹל שָׂשׂוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתִי – / וְהִיא בִּבְכִי מְמָרֶרֶת!

הניגודים מודגשים גם ע"י החזרה על המילה "והיא" בסוגרי בתים 25-24: וְהִיא קִינִים מְדַבֶּרֶת,

וְהִיא בִּבְכִי מְמָרֶרֶת.

בית 26: לְךָ, סַלְעִי וּמִשְׂגַּבִּי, / לְךָ נַפְשִׁי מְזַמֶּרֶת,

הנגיד פונה לאל בכינוי "סלעי ומשגבי", כינוי המבטא חוזק ,עוצמה והגנה, ומודה לו. נפשו מזמרת שירי הלל ותודה.

בית 27: לְךָ הָיְתָה בְצָרָה תַּ- / חֲנוּנֶיהָ מְסַדֶּרֶת!

לך, האל, נפשי התחננה והתפללה בשעת צרה.

בבתים 27-26 מעוצבת השמחה בדרך ההזדהות עם הנוכחות האלוקית.[9] "לך היתה בצרה תחנוניה מסדרת". הנוכחות של "האני" פורצת לאורך כל חלק זה כביטוי של הזדהות מנפשו המזמרת של אלוקיו שהיה לו למשגב: "אני אשיר", "וקול שמחה בתוך ביתי", "לך נפשי מזמרת".

חלק ג' המתאר את פחדו של הנגיד לפני הקרב, היה צריך להופיע מבחינה כרונולוגית אחרי חלק א', ולאחר מכן להביא את תיאור הקרב. אך בגלל התרגשותו ושמחתו הרבה של הנגיד, היה חשוב לו לתאר קודם את נצחונו ואת תבוסת האויב, כדי להרגיע את בנו ואת הקהילה היהודית ורק אח"כ כשהוא נרגע, הוא כותב לבנו על הפחד שחש לפני הקרב.

חלק זה ניתן לחלק לשני חלקים: בתים 25-21: רגשות הפחד לפני הקרב.

בתים 27-26: תפילה לאל בבקשת עזרה.

בנוסף לכך, ישנו מעבר בשיר מלשון רבים ללשון יחיד-מ"בלכתנו"(לשון רבים) ללשון יחיד:"עיני","אני אשיר","ביתי".[10] זהו קטע לירי המבטא את רגשותיו של הנגיד, צירוף רגשות של פחד ושמחת הנצחון:[11]

תחושת הפחד: "וְהָיָה חִיל בְּתוֹךְ לִבִּי"

תחושת השמחה על ניצחון האויב: "וְאָז אוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי", "אֲנִי אָשִׁיר בְּטוּב לֵבָב", "וְקוֹל שָׂשׂוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתִי".

השמחה לאיד על מפלת האויב: " וְהִיא בִּבְכִי מְמָרֶרֶת!"

הקטע פותח בפחד-""וְהָיָה חִיל בְּתוֹךְ לִבִּי" ומסיים בצרה- לְךָ הָיְתָה בְצָרָה תַּ- / חֲנוּנֶיהָ מְסַדֶּרֶת! ויוצר מבנה מעגלי.

חלק ד': הסיום- התפארות על הניצחון בקרב - תהילה לאל (בתים 31-28)

בית 28: בְּנִי, שִׂים לִבְּךָ אֶל יַד / אֱלֹהַי הַמְהֻדֶּרֶת,

חלק זה שוב פותח בפניה ליוסף במילה "בני", בהוראה חינוכית דידקטית של אב לבנו. מה עליו לעשות לאחר קבלת וקריאת האיגרת. יוסף מודרך לשים ליבו " אֶל יַד אֱלֹהַי הַמְהֻדֶּרֶת". הנגיד מאדיר את יד האלוקים, אך מילת השייכות "יד אלוקי", האלוקים שלי, מדגישה את הדובר , שלכבודה יש לקרוא את התהילה לאל בפני כל הקהילה.

בית 29: וְקוּם וּקְרָא תְהִלָּתִי / בְּמִקְרָא עָם וּבַעְצֶרֶת,[12] ההוראה היא לקרוא את תהילת האל על נצחונו באסיפת עם, "במקרא עם ועצרת". כך נקרא היום השמיני של סוכות (ויקרא כג, לו) והיום השביעי של פסח (דברים טז, ח), שבהם מתאסף כל העם בבית המקדש. שיבוצים אלה הופכים את השיר משיר ניצחון אישי לשיר ניצחון וזיכרון לאומי וקולקטיבי.

בית 30: וְשִׁית אוֹתָהּ כְּטוֹטֶפֶת / עֲלֵי יָדְךָ מְקֻשֶּׁרֶת,

המילה "אותה" מתייחסת לתהילת האל. כלומר, הדובר מבקש מבנו לשים את תהילת האל כטוטפת תפילין שקושרים על היד. כמו שמניחים כל יום תפילין, כך כל יום חובה להזכיר את תהילת האל. משפט זה הוא שיבוץ מדברי משה על זיכרון התורה:"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך...וקשרתם לאות על ידך לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות בית ובשעריך"(דברים ו, ו, ח-ט)

בית 31: וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ / בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת!

כתוב את תהילת האל על ליבך וחרוט אותה בעט ברזל ועופרת למען לא תשכח. הביטוי "ותכתב על לבך בעט ברזל" הוא שיבוץ מירמיה יז, א-ב המתייחס לפסוק "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל...חרושה על לוח לבם...כזכר בניהם מזבחותם".

בחלק ד' המסיים את השיר (האיגרת), המשורר מהלל את האל בעזרה בניצחון הגדול. המסר לבנו ובאמצעותו אל כל העדה היהודית מובע ע"י המשורר בלשון המזכירה את הצו הדתי לשמור את התורה ולהגות בה יומם ולילה.

כל חלק זה עושה שימוש בפסוקים המציינים זיכרון, הבא להדגיש את המסר של האיגרת. המשורר מצפה שהשיר והקרב המתואר בו יהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של העם.

האוירה בשיר:

האוירה בשיר שמחה ומתרוננת בגלל בשורת הניצחון במלחמה ויש בה מן האופוריה , פרט לקטע קטן בשיר בו האוירה מתוחה ומלאת חששות : "והיה חיל התוך לבי כחיל אישה מבכרת", והחשש מפני הסכנות האורבות ליונה בדרך.

עמדת המשורר:

עמדת הדובר בשיר היא רבת פנים בגלל הפונקציות הרבות שהדובר ממלא בשיר:

הדובר כאבא: ר' שמואל הנגיד הוא אב אוהב הדואג לבשר לבנו את בשורת הניצחון בקרב במהירות על מנת להרגיעו, ולכן הוא מוודא שהיונה תגיע ליעדה. החזרה על המילה "בני" מדגישה זאת.

הדובר כמצביא: ר' שמואל הנגיד הוא מצביא מעולה המשתמש בגורם ההפתעה באשמורת הלילה כדי להפתיע את האויב שבטח בעיר המבוצרת בחומה. התפארותו בניצחון מאפיינת אותו כמצביא גאותן, והשימוש במילה "אני" מעיד על כך. (פרט לפעם אחת שהוא משתמש במילה "אנחנו"). ובתוקף תפקידו הוא מתגלה כמנהיג סמכותי המבקש להעניק לניצחונו במלחמה תוקף של אירוע לאומי–דתי.

הדובר כלוחם ומצביא יהודי: עובדת היותו של ר' שמואל הנגיד אדם יהודי בעמדה פיקודית גבוהה בצבא האויב מעמידה אותו בעין הסערה – אוי לו ולקהילה היהודית אם יפסיד. אוי לו מבחינת צבא גרנדה שהוא עומד בראשו. ואוי לו ממחנה האויב, אם ינצח אותו.

כלוחם הוא אדם אנושי ומלא בפחדים , ולכן הוא פונה לאל בתפילה ותחינה להצילו. הוא מתגלה גם כאדם מאמין :

"לְךָ, סַלְעִי וּמִשְׂגַּבִּי, / לְךָ נַפְשִׁי מְזַמֶּרֶת,

לְךָ הָיְתָה בְצָרָה תַּ- / חֲנוּנֶיהָ מְסַדֶּרֶת!"

הדובר כמנהיג דתי: ר' שמואל הנגיד כמנהיג דתי מורה לבנו לפרסם את ניצחונו בקרב בעזרת האל, אמונה זאת לא תשכח לעד. הנגיד מעוניין לפרסם את גדולת האלוקים ברוב עם ובעצרת.

מאפייני המלחמה בשיר "שלח יונה":[13]

· תיאור המלחמה והתנגשות המחנות.

· ציורים מחיי המדבר-"כצאן מבלי רועה"

· תיאור גאוות המנצחים.

· תיאור תבוסת האויב ובושתם של המנוצחים הנמלטים משדה הקרב.

· תיאור שדה הקרב כמקום צר- "במעבורת".

· השקיית המנוצחים בכוס דמים. (קובעת)

· הקרב מתרחש באפילה (אשמורת).

שירי המלחמה של הנגיד מושפעים משירת המלחמה הקדומה הערבית. הוא עשה שימוש בתכנים ובמוטיבים המאפיינים שירה זו, והוסיף מקורות יהודיים ותנכיים בעיקר (ראה שיבוצים, דימויים ומטאפורות להלן). כמו כן, הוא הושפע מהאירועים שעברו עליו בשדה הקרב, מתפיסתו הדתית ומאישיותו הרב- גונית.

מבנה השיר ואמצעים אומנותיים:

זהו שיר קצר הבנוי חטיבה אחת ומכיל 31 בתים בלבד, אולי משום שהנגיד לא רצה להאריך בכתיבת האיגרת וכתב רק את הנחוץ לבשורת הניצחון. ואולי הסיבה נעוצה בכך שהאיגרת נשלחת ע"י יונת הדואר ואין להכביד עליה.

הפניות: הפניות בשיר של הדובר אל בנו פעמיים במילה "בני" מצביעות על הנמען השני והעיקרי בשיר, הן יוצרות אינטימיות וקירבה -אהבת הבן, ואף מחלקות את השיר מבחינה מבנית לחטיבות.

החרוז המבריח: החרוז המבריח הוא רֶת, וברוב הבתים הוא: Xרֶת

המשקל: המשקל המרנין: v---/--- v // v--- / v--- //

דימויים ותמונות:

· "וְנָפוֹצָה עֲלֵי הָרִים / כְּמֹץ חֶלְקָה מְסֹעֶרֶת"

· "וּבִדְרָכִים כְּמוֹ צֹאן מִ- / בְּלִי רוֹעֶה מְפֻזֶּרֶת "

· "וְהוֹבִישׁוּ כְּמוֹ גַנָּב / אֲשֶׁר נִמְצָא בְמַחְתֶּרֶת"

· "וְעָטוּ עַל פְּנֵיהֶם אֶת / כְּלִמָּתָם כְּאַדֶּרֶת"

· "וְהַבּשֶׁת דְּבֵקָה בָּם / כְּמוֹ כָבֵד לְיֹתֶרֶת"

· "וְהָיָה חִיל בְּתוֹךְ לִבִּי /, כְּחִיל אִשָּׁה מְבַכֶּרֶת"

· "וְשָׂם הָאֵל צֳרִי עָלָיו, / כְּמוֹ מָטָר בְּבַצֹּרֶת"

מטאפורות:

· "וְשָׁתוּ בוּז בְּקֻבַּעַת / וּמָצוּ כוֹס מְשַׁכֶּרֶת!"

· "וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ / בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת!"

המשורר עושה שימוש בדימויים ובמטאפורות שהם קונבנציונליים לתיאורי המלחמה בשירי המלחמה של ימי הביניים.

ריבוי הדימויים והמטאפורות בא, מחד גיסא, להוקיע את חרפת האויב הנס על נפשו, ומאידך גיסא, בא למתן את אוירת הפחד שבמלחמה, וגם כדי ליצור נימה היתולית המקלה על תיאורי המנוסהּ.

תקבולות ניגודיות:

1. אז אורו שתי עיני תקבולת ניגודית וכיאסטית(=מצליבה)


ואיבתי שחרחורת.

2. אני אשיר בטוב לבב תקבולת ניגודית

והיא קינים מדברת.

3. וקול ששון בתוך ביתי תקבולת ניגודית וכיאסטית


והיא בבכי ממררת.

· תפקיד התקבולות הניגודיות להדגיש ולהמחיש את העימות בשדה הקרב.

ניגודים: (ראה הופעתם ומשמעותם לעיל בעמ' 5)

אנאפורה:

לְךָ, סַלְעִי וּמִשְׂגַּבִּי, / לְךָ נַפְשִׁי מְזַמֶּרֶת,

לְךָ הָיְתָה בְצָרָה תַּ- / חֲנוּנֶיהָ מְסַדֶּרֶת!

האנאפורה "לך" החוזרת פעמיים באה להדגיש את ההודאה לאל שבזכותו הניצחון.

שיבוצים ורמיזות:

השיר מכיל שיבוצים רבים ורמיזות. אציין כאן רק את העיקריים (ראה הסברים ומשמעויות לעיל):

· "וישלח את היונה"(שלח יונה. בראשית ח', יב), "ויוסף שלח את היונה" (בראשית ח, י).

· כי כְבָר בָּרְחָה עֲדַת קָמִים מְאֹרֶרֶת ,וְנָפוֹצָה עֲלֵי הָרִים- "נפוצים אל ההרים כצאן" (מלכים א',כב,יז).

· כְּמוֹ צֹאן מִ בְּלִי רוֹעֶה מְפֻזֶּרֶת- "כצאן אשר אין לו רועה" (במדבר כז, יז)

· כְּטוֹטֶפֶת עֲלֵי יָדְךָ מְקֻשֶּׁרֶת- "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום לטוטפות בין עיניך...וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך...(דברים ו, ו, ח-ט)

· וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפֶרֶת- "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל חרושה על לוח לבם...כזכור בניהם מזבחותם" (ירמיה יז, א-ב).

סיכום:

השיר נכתב אחרי הקרב ובסמוך אליו והוא משקף מצד אחד, חרדה מעיקה לפני ההתנגשות הגורלית של הצבאות, ומצד שני פורקן של שמחה סוחפת לאחר תום הקרב והשגת הניצחון.

השיר מצטיין בריכוז רב ובבהירות ההבעה, והוא מכיל ארבע חטיבות:[14]

א. השיר פותח בתיאור שליחת היונה- קטע הכולל מתח ושעשוע של מי שיודע את בשורת הניצחון.

ב. תיאור מהלך הקרב הרצוף הנאה מתבוסת האויב ולעג אירוני למנוסתו.

ג. פרץ של וידוי שמחה אישית על הניצחון בעזרת האל.

ד. בסיום מבקש "האני" החוגג את הנאת התהילה החברתית.

המשורר משתמש בקונבנציות הכתיבה של שירת המלחמה בתקופתו ומוסיף להם נופך יהודי-דתי-אישי ולאומי.

המשורר פותח בהתפארות על הניצחון בקרב ומסיים בתהילה לאל. כשהמסר הוא פרסום האיגרת ( השיר ) ברוב עם ובעצרת ונותן לה תוקף של צו דתי, ההופך אותה לזיכרון לאומי.

ביבליוגרפיה:

חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, חלק א', ביאליק-דביר, תשל"א, שלח יונה, עמ' 118-117.

מלכה פוני, השירה העברית בספרד בימי הביניים, פרקי לימוד, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 1966, עמ' 49-34.

צביה בן צבי כצנלסון, אל המקורות, שלח יונה לר' שמואל הנגיד, עמ' 76-69.

הערה: המאמר של צביה בן צבי כצנלסון מצוי אצלי שנים רבות ולא מצאתי את מקור פרסום המאמר. איתרתי את הטלפון של המחברת ומפי בעלה נודע לי שרק לאחרונה היא נפטרה ב -2009 , ולפני כן היא חלתה באלצהיימר, כך שהיא לא היתה יכולה לעזור לי, לדברי בעלה.

מרגלית בוזגלו.



חיים שירמן,השירה העברית בספרד ובפרובנס, מוסד ביאליק-דביר, שלח יונה,עמ' 118-117.[1]

צביה בן צבי כצנלסון, אל המקורות, שלח יונה לר' שמואל הנגיד, עיון ספרותי,עמ' 70. [2]

שיר השירים ד' יד': נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי הלבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים"[3]

צביה בן צבי כצנלסון, שם. שם. [4]

חיים שירמן, שם, עמ' 117, הערה 8.[5]

צביה בן צבי כצנלסון, שם, עמ' 71. [6]

מלכה פוני, השירה העברית בספרד בימי הביניים, פרקי לימוד, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 1966 , עמ' 38-37. [7]

צביה בן צבי כצנלסון, שם, עמ' 71. [8]

צביה בן צבי כצנלסון, שם, עמ' 72.[9]

צביה בן צבי כצנלסון, שם, שם.[10]

מלכה פוני, שם, עמ' 38.[11]

מלכה פוני, שם, עמ' 45.[12]

מלכה פוני, שם, עמ' 77-76.[13]

צביה בן צבי כצנלסון, שם, עמ' 73.[14]